אין חיה כזאת


זהו ספר קטן וחכם לילדים מאת שפרה הורן. איורים משגעים: כריסטינה קדמון. הוצאת ידיעות אחרונות ספרי חמד. 25 עמודים.

יום אחד החליט יותם שהוא רוצה לגדל בבית חיה. אבל לא סתם חיה כמו שיש לכל החברים שלו. "אני רוצה שהחיה שלי תהיה עגולה," אמר לאמא שלו. "אז אתה בטח רוצה לגדל פרת משה רבנו," אמרה אמא. "לא, אני רוצה חיה גדולה!" ענה יותם. "אז אולי אתה רוצה פיל?" שאלה אמא. "לא כ-ז-ה גדול," אמר יותם, "אני רוצה חיה שקטה." "אתה רוצה חיה עגולה, קטנה אבל לא ממש קטנטנה, ושקטה," ניסתה אמא לנחש. אחרי הרבה תיאורים וניסיונות קיבל יותם סוף סוף את החיה שלו, אבל זה קרה באופן לגמרי בלתי צפוי… ראשית, שפרה הורן כתבה אותו במבנה המזכיר את חווית קצה הלשון. כשמשהו עומד לנו על קצה הלשון אנחנו זוכרים את רכיבי המשמעות שלו אבל ללא הכותרת הראשית. כשאנחנו נזכרים בכותרת הזאת אנחנו נרגעים וחשים שהסדר הושב על כנו. כך וודאי חשים הילדים שקוראים או מקריאים להם את הספר הזה. יותם, גיבור הספר, לומד לזהות את רצונו האמיתי ולהתחבר אליו. הוא מגדיר את רכיבי המשמעות ומגלה שלציין תכונה אחת זה לא מספיק. כשהוא מציין שהחיה שלו קטנה, ואמו מציעה את פרת משה רבנו מתברר שהיא לא רכה, כשהוא מוסיף רכה לרשימה מתברר שקטנה ורכה זה לא מספיק, ומה עם הפרווה? וכך נוספים רכיבי המשמעות ומרחפים - כל חיה המוצעת ליותם כוללת חלק מהרכיבים אבל לא את כולם והילדים מרגישים שזה לא זה. עד שלבסוף הוא מוצא את החיה המכילה את כל הרכיבים המרחפים באוויר והם נלכדים כולם בחית מחמד אחת - החתול. שנית, מעבר לתחושת הסדר והביטחון שמעניק הספר הזה בתהליך החיפוש אחר החיה שהיא פתרון החידה, שהיא חוויית קצה הלשון, המגיעה מסף ההכרה אל ההכרה, שפרה הורן מסייעת לילד לזהות את רצונו. וכמה קשה לנו, עד גיל מאוחר למדי, לזהות את רצוננו. צריך ללמוד את זה בגיל הרך. ושפרה, דרך אמא של יותם, לא מגוננת מדי ומציעה פתרונות מיידיים אלא שואלת שאלות, עוקצת, צוחקת, ובלבד שהילד עצמו יגלה מה הוא רוצה באמת. שלישית, דמות האם: לא סטריאוטיפית, לא רצינית מדי ולא מגוייסת. זאת אמא צינית, עוקצנית, מתבדחת, ואפילו מקברית כשהיא מציעה לילד חיות מחמד כמו, פרת משה רבנו, עכביש וגם עכבר. כאן הילד מחזיר לה מנה אחת אפיים כשהוא מזכיר לה שהיא עצמה פוחדת מעכברים. רביעית, וזה העיקר: אומרת הורן ליותם ולכל הילדים שיקראו: יש שתי אפשרויות לחפש את האושר. האחת, לשאוף אל הציפור הכחולה. היא חית הכיסופים, האהבה הגדולה, האושר המיתולוגי, המצוי רק בדמיון ובעולם האידאות האפלטוני. השניה, למצוא את האושר שלך אצל השכנה בדלת ממול. סיפור דרום אפריקאי מתאר את אותו אדם שמכר את חוותו הגדולה כדי לחפש יהלומים. הוא השקיע במכרות, חפר פה, חפר שם, הכל לשווא. כך גמר את כל הונו ונותר ללא פרוטה. יום אחד הגיע בנדודיו אל עירו וקפץ לבקר את זה שקנה ממנו את החווה. האיש התעשר בצורה שלא תיאמן, החווה נראתה כמו מיליון דולר, והקונה סיפר למוכר שכאשר חפר בחצר האחורית והפך את האדמה כדי לשתול בה ירקות, גילה את היהלום הגדול ביותר בכל דרום אפריקה. מוסר השכל: האוצר נמצא בחצר האחורית שלך, אל תזלזל במה שיש לך ואל תלך רחוק לרעות בשדות זרים. גם יותם הקסם (אריך קסטנר בתרגום קלוקל של ימי ילדותי) של שפרה הורן למד את השיעור הזה. הוא אמנם יצא לדרך מתוך רצון שתהיה לו חיה מיוחדת שאין לאף אחד מחבריו וסיים באהבה גדולה אל גור חתולים, שמצא אצל השכנה בדלת ממול, אבל הוא בהחלט מצא את האושר, לא בצורת ציפור כחולה אלא בצורת חתול חלודה.


אחורה

חדשות

  • עמרם מצנע מצטרף לציפי לבני

  • במסיבת עתונאים היום הודיעה ציפי לבני על הצטרפותו של עמרם מצנע למפלגת "התנועה".

  • עצומה להמתת חסד

  • לאחר המקרה הטרגי של הרופא אשר עזר לבתו חולת הסרטן למות והתאבד,

    עולה שוב הסוגיה של המתת חסד.