אלימות נגד נשים - פרשת פילגש בגבעה


אלימות מזעזעת נגד נשים בפרשת פילגש בגבעה. המסקנות נוקבות ומקבלות יתר תוקף גם היום.

הסיפור שבספר שופטים יט א-ל על בגידה, אונס, עינוי, רצח וביתור גופה של אישה אלמונית הוא סיפור שהיינו מעדיפים לשכוח, אך הוא מצווה עלינו לדבר. זהו סיפור שבאים בו לידי ביטוי הכוח הברוטלי, יצר הנצחנות והשתלטנות הגבריים, ולעומתם את חוסר אונים הנשי, ניצולה של האישה והכחדתה. הסיפור ממוקם בסוף ספר שופטים, משקף תקופה ללא מנהיגות, תקופה של הסתר פנים, ה" לא מופיע בו ולא מתערב בנעשה. אנרכיה שלטת בכל שבטי ישראל. "בימים ההם אין מלך בישראל, איש הישר בעיניו יעשה." אנרכיה זו מולידה אלימות. הסיפור בנוי עם מסגרת (א-ב), וסיום (כט-ל), ובתוכה שתי מערכות (ג-י) (טו-כח), עם סצנת ביניים (יא-טו). סצנת הביניים ממוקמת ביבוס, משמשת גשר בין שתי מערכות שמיקומם הגיאוגרפי הוא בירכתי הר אפרים מצפון, ובית לחם יהודה מדרום. שתי המערכות הן ואריאציה על הנושא של הכנסת אורחים. הנפשות הפועלות הן בעיקר דמויות גבריות. איש לוי, נערו, אב אחד, איש זקן, וקבוצת גברים "אנשי העיר, אנשי בני בליעל" (כג. ) משתי הדמויות הראשיות, המרכזית היא פילגש, והשנייה בתו הבתולה של המארח הזקן, דמות אפיזודית שזוכה לתשומת לב מזערית. כל הדמויות אלמוניות. כל הדברים מדברים, אפילו הנער. אך הנשים אינן אומרות דבר. קולן לא נשמע. הגיבור הראשי , האלמוני כאמור, הוא לוי, כפי שגם הסיפור הקודם (פסל מיכה) הוא לוי. כשהמספר מתמקד בשני הסיפורים המסיימים את הספר דווקא בלוויים, הוא מוסר את היקפה של ההתדרדרות המוסרית של ישראל. השחיתות שפשטה בעם הדביקה גם את אלה, שהיו אמורים לשמור את תורת האלוקים. כאקספוזיציה (א-ב) המספר מציג את שתי הדמויות הראשיות על ידי קיטוב של מגדר, של מעמד ושל מקום גיאורגפי. איש לוי, גר בירכתי הר אפרים, בקיטוב עם אישה פילגש מבית לחם יהודה. התחביר של פסוק זה מנצל את חוסר השוויון בין הדמויות. "ויקח לו.." הוא הסובייקט, היא האובייקט. הוא שולט בה. אין אנו יודעים איך הוא לקח אותה, אך אין ספר שהיא רכושו. קיימת אי בהירות לגבי התנהגותה. כנגד גירסת נוח"מ "ותזנה עליו פילגשו", קוראים בתרגום היווני והלטיני "ותזעף עליו". מאחר שהיא חוזרת לבית אביה, (מחפשת מקלט - אישה מוכה), והלוי הולך אחריה להשיבה, נראה כי אכן היא הצד הנפגע. עתה עולה על הבמה דמות שלישית. אבי הנערה. הפילגש מצויה בין מרותם של שני גברים. אביה מכאן ואדוניה מכאן. מצב זה יוצר מתח המצפה להפגתו. בכל ימי הביקור, ידו של החותן, בעל הבית, על העליונה, כשהוא כופה על חתנו אירוח שהופך להטרדה, בתיאור האכילה והשתייה, אין אזכור לפילגש. "וישב אתו שלושת ימים ויאכלו וישתו". גם ביום הרביעי "ויאמר אבי הנערה על חתנו, סעד לבך פת לחם ואחר תלכו, וישבו ויאכלו שניהם יחדיו וישתו." (ה-ו). דבריו המרובים של החותן אינם מצליחים עוד לעכב את חתנו, וככל שהוא מדבר יותר הוא משיג פחות. הלוי אינו אומר מלה אך הוא יוצא וידו על העליונה. מאבקי הכוח בין שני הגברים מעצימים את מצבה הנחות של האישה. אביה בעלה והמספר מתעלמים ממנה. שלא כאביה הפטפטן אין לה דבר לאמרו. היא זניחה. אין המספר מדווח לנו על רגשותיה כלפי אדוניה שמפניו ברחה. האם חוזרת עם בעלה מרצונה??? הלוי הנחוש לעזוב נוטל סיכון של יציאה לדרך לקראת ערב. בשיחה בין הלוי לביו נערו, שיחה בין גברים, אין שואלים את פי הנערה. שוב אין לה כלל זכות הצבעה. אין נותנים לה להביע דעה. הנער נכנע להחלטת אדונו שתתברר אחר כך כשגיאה גורלית. מעמד האישה נחות אף מן הנער. אין לה קול. אחרי שדחה את יבוס בתור עיר של נוכרים, אין האדון מוצא בין אנשי הגבעה הישראלית מידה של הכנסת אורחים. העיר השבטית מתנכרת לאורחים. איש זקן מהר אפרים שאינו מילידי המקום, יזמין את האורחים לביתו. תלונת הלוי (יח) "ואין איש מאסף אותי הביתה" מביעה דאגה אנוכית לביטחונו האישי בלבד. בפסוק כא" נאמר על הזקן, "ויביאהו לביתו". בלשון יחיד. למרות נוכחותם של האישה ושל הנער. אין הם שווים התייחסות. בפסוק כ" אומר הזקן "שלום לך.." ניבא ולא ידע מה ניבא. אמנם שלום יהיה ללוי בתוך הבית, אך לא כך לגבי פילגשו. הבית לא יהווה לה מקלט. אנשי הגבעה מתוארים כאנשי סדום. המארח הזקן שאינו מילידי המקום, כוח עמידתו כנגדם מצומצם. אין בכוחו למנוע את מעשה הנבלה. הוא מנסה למזער את הנזק (בעיניו) ולכן הוא מציע את בתו שלו ואת הפילגש תמורת הגברים. את הקונפליקט בין הגברים בסדום ובגבעה אפשר לפתור על ידי הקרבת הנשים. אפשר לעשות להן "כטוב בעיניכם" (כד"). עינוי האישה הוא הטוב בעיני הגברים. שני הסיפורים, זה על לוט בסדום, וזה על פילגש בגבעה, באף אחד משני הסיפורים אין הגבר המארח מציע עצמו במקום האורח, ואין האורח יוצא לקראת הסכנה כדי להגן על האישה. השימוש בנשים חפות מפשע וחסרות ישע הוא הפתרון למצוקת הגברים בשני הסיפורים. שום דבר לא מכין אותנו לזוועה העומדת להתרחש. הלוי מחזיק בפילגשו ומוציא אותה החוצה, טרף ליצריהם האפלים של בני הבליעל הסובבים את הבית. פעולתו היא כל כך מהירה ופתאומית שהכתוב אפילו השמיט את המושא "אותה" וכותב: ".ויחזק האיש בפילגשו ויצא אליהם החוץ" (כה) כאילו אין היא עוד ישות. יש התנכרות מוחלטת ממנה. היא לא קיימת. מה שמתרחש בחוץ מעבר לדלת הוא מעשה ברברי מעורר פלצות. "וידעו אותה ויתעללו בה כל הלילה עד הבקר, וישלחוה כעלות השחר, ותבוא האישה לפנות בקר, ותפול פתח בית האיש אשר אדונה שם, עד האור" משך ההתעללות מודגש בחזרה על חמישה תיאורי זמן. הקונטרסט בין חושך לאור מעצים את האירוניה של המצב. כנגד תיאור זמן יחיד, "כל הלילה" ארבעה ביטויים מתארים את בוא היום. אך עלות השחר רק חושף את הפשע הנורא ותוצאותיו. במקום לגרש את החושך, אור הבוקר רק מציג את הזוועה בכל ממשותה. הפרט המזעזע של "ידיה על הסף" משמש עדות אילמת ורבת הבעה למאמץ הנואש שעשתה האישה כדי לזחול ולהגיע עד הבית "אשר אדונה שם". שוב לא שמענו את קולה של האישה. היא מדברת בשפת הגוף. כשהלוי מתכונן לצאת לדרכו בשעת הבוקר, בלי מחשבה אחת על גורל האישה, הוא מופתע למצוא אותה על הסף. בפעם הראשונה מתחילת הסיפור פונה האיש אליה (בלשון בוטה וגסה) "קומי ונלכה" כאילו לא קרה דבר. יש אירוניה מקאברית שפעם הראשונה שהאיש פונה אל אישתו בדיבור ישיר, היא אינה מסוגלת עוד לשמוע. יש לשים לב, שלא נאמר במפורשות בטקסט שהאישה מתה. הוא מעמיס את גופת (?) פילגשו ושב לביתו. בנוסחת הסיום. סוף סיפור? - לא!!! שם מבצע האיש זוועה נוספת כשהוא מחלל את גופתה המעונה (אם היא מתה) או רוצח אותה (אם היא עדיין חיה) על ידי ביתורה לשניים עשר חלקים. עתה הוא משתמש בגוף האישה כמכתב (שפת גוף) ושולח את החלקים בכל גבול ישראל. ביתורה של הפילגש לשניים עשר חלקים אין כמותו לתאר באופן סמלי את ביתורה של החברה הישראלית שבה "איש הישר בעיניו יעשה" - המוטו של סיום ספר שופטים. אירוניה נוספת יש בעובדה שגופתה המבותרת של האישה מעוררת את ישראל לקום "כאיש אחד חברים" (כ, יא) ראינו שלאורך כל הסיפור לא ניתנה לאישה זכות דיבור. עתה היא מדברת בגופה המבותר אל כל ישראל. אך מה שגופתה אומרת, מה שהלוי מתכוון לומר, ומה שבני ישראל מבינים הם מסרים שונים לחלוטין. המסר שלה הוא שנבגדה על ידי כל הגברים שנקרו בדרכה. המסר של לוי הוא שפגעו בכבודו וברכושו ואיימו על חייו. המסר שבני ישראל שומעים הוא מסר של שערורייה ועילה למלחמה. דברי הנמענים בקבלם את המכתב יש בהם עמימות מעניינת (ל). ".לא נהיתה ולא נראתה כזאת.. שימו לכן עליה." הם נוקטים בלשון נקבה. אולי כדי לבטא את המופשט, אך המופשט יכול להתבטא גם בזכר: "אל ירע בעיניך הדבר הזה, כזה וכזה תאכל חרב" (שמ"ב יא, כה) אומר דוד ליואב. אך לשון הנקבה מזכירה לנו שמדובר באישה. התוצאה של מעשה הלוי היא מלחמת אחים אכזרית, במהלכה נופלים עשרות אלפי איש ישראל ובנימין כאחד. האבסורד שבמלחמה זו שהתכוונה לתקן את המעוות, שיאו בהשמדת כל יושבי יבש גלעד שלא נטלו חלק במלחמה, והחרמת כל אישה יודעת משכב זכר. האונס הקבוצתי של אישה אחת הופך לאונס קבוצתי של נשים, 400! ולחטיפתן של עוד 200 מבנות שילה. בשורה תחתונה אפשר לומר שהאונס הקבוצתי של אישה אחת מצא כביכול את "תיקונו" בעיני בני ישראל על ידי חטיפתן ואינוסן של 600 נערות אשר לא ידעו איש השווה בפרק יט: "ונדעה אותם - וידעו אתה". עם הסיום פרק כא: יא: "כל אשה יודעת משכב זכר תחרימו." ובפסוק יב: "ארבע מאות נערה בתולה אשר לא ידעה איש". הסיפור המזעזע הזה שלא כאן המקום לדבר על מטרתו, פונה אלינו היו, אלינו הקוראים. אסור לנו להיות וקרבנות אילמים של אלימות. כמו הפילגש בגבעה, כמו 400 נשות יבש גילעד, וכמו 200 בנות שילה. עלינו להפנים את הפניה שבפרק יט, ל: שימו לעם עליה, עצו ודברו!" דר" רחל רייך קיבוץ עין הנציב ד.נ. עמק בית שאן


אחורה

חדשות

  • עמרם מצנע מצטרף לציפי לבני

  • במסיבת עתונאים היום הודיעה ציפי לבני על הצטרפותו של עמרם מצנע למפלגת "התנועה".

  • עצומה להמתת חסד

  • לאחר המקרה הטרגי של הרופא אשר עזר לבתו חולת הסרטן למות והתאבד,

    עולה שוב הסוגיה של המתת חסד.