אמא של אריקה


פתאום כולן כותבות על יחסיהן עם אמן ועל המאבק לחיים ולמוות מולן. כנראה הסיבה היא שסוף סוף נשבר גם הטאבו הזה והבנות מחסלות את המיתוס כדי לבנות ולהיבנות. אריקה יונג לפחות עושה את זה מול היחסים שלה עם בתה.

"כל הידוע לנו על אהבה מקורו באימותינו" כותבת אריקה יונג במאמר המופיע בספרה החדש, "מה רוצות הנשים?" (זמורה-ביתן 2000,231 עמ'). כשהביאו את אחותה החדשה, הייתה אריקה בת ארבע וחצי ובדיוק חטפה גזזת מהחתול של השכנה. אסור היה לה לגעת בתינוקת, וגם אמה התרחקה ממנה. היא חשה נטושה ונבגדת. היא יצאה למלחמה באמה שהגיעה לשביתת נשק רק כשהגיעה לגיל חמישים, ואמה לגיל שמונים ושש. "אנחנו נוהגות זו בזו בעדינות רבה, כמו שני חדי קרן מזכוכית שאם יתנשקו בלהט רב מדי, עלולים לשבור זה את קרנו של רעהו." דמוי מופלא המתאר במדויק ובחדות את המצב, אפשר להזדהות עם זה בקלות. "בתי גורערת בי עכשיו כפי שגערתי אני באמי" מוסיפה אריקה יונג גם את הפרספקטיבה ביחסי בנות אמהות. ואמה אומרת לה להתנצל בפני בתה ולהצהיר בפניה שעשתה רק כמיטב יכולתה. ואריקה מתנצל וחושבת, חכי עד שלך תהיה בת. הגדרותיה של יונג חדות כתער, היא מדברת על הדרך בה כיסופי האם מעצבים את הבת ובד בבד יוצרים את הצורך הנואש בהשתחררות מהם. הדינמיקה בין שני כוחות חזקים אלה מעצבת במידה רבה את חיינו כנשים. אריקה יונג היא מהסופרות שלא פחדו להוקיע את אמן עוד בחייה בספרים. אני פרסמתי כבר 16 ספרים ורק בשניים האחרונים, ברמז ומתוך הסוואה גדולה נגעתי בדמות אמי. היא שמה את אמה ללעג ולקלס, הגם שמתוך אהבה עזה. מובן שחשבה שהיא הבת הראשונה בהיסטוריה החווה רגשות סוערים כאלה, מובן שהיא חשבה שאמה עיוורת לצרכיה, צבועה באורח חייה וזקוקה לה, לאריקה, נואשות כדי שזו תפקח את עיניה. היום בתה כותבת ספר, והיא בת 19 בלבד. תיאור האם בספרה של הבת הוא מפלצתי. אמא מרקסיסטית מוחלטת ואלכוהוליסטית חסרת תקנה. היא נותנת לאריקה לקרוא: "את בטוחה שזה לא מעליך אותך, אימא?" היא שואלת בתקווה. אבל אריקה יודעת (היא למדה את זה מהסופרת הבריטית פיי ולדון) שכל מה שאפשר לעשות עם בני הטיפש עשרה זה לעולם לא להגיב על שום דבר שהם אומרים אלא ב"אני מבינה" או ב"מהממ" נייטרלי. מול אימא שלה אריקה היא כלבלב נידף ומול בתה היא אמזונה עם שיער נחשים. אבל זה לא התעתוע היחיד. בספרה "פחד גבהים" אמה מסורטטת בקווים גסים, אבל ב"פחד חמישים" קוויה רכים כשל צעיף משי. "יש לי הרבה יותר מאם אחת, וכל אחת מהן תואמת שלב מסוים בחיי. כל אחת מהן מייצגת שינוי בי יותר מאשר בה. ככל שגובר ביטחוני בזהותי, כן אני מוצאת פחות דופי באמי. ככל שאני מתבגרת אמי מבשילה איתי." כותבת אריקה בתבונה וזה אולי התיאור הגמיש החי והרוטט מכולם. "לסיפור הזה אין סוף כל עוד אחיה, תמיד אגדיר מחדש את מושג היותי בת על פי היותי אם… אבל לעולם לא תושלם הדמות הסופית של אמי, של בתי או שלי. כולנו יצירות בתהליך." זהו מאמר רגיש מאין כמוה, המסתיים בציטוט משל וירג'יניה וולף: "אנחנו, הנשים, משקיפות לאחור באמצעות אימותינו," ואריקה יונג מסיימת אמרה זו "ובאמצעותנו משקיפות אימותינו קדימה, אל העתיד."


אחורה

חדשות

  • עמרם מצנע מצטרף לציפי לבני

  • במסיבת עתונאים היום הודיעה ציפי לבני על הצטרפותו של עמרם מצנע למפלגת "התנועה".

  • עצומה להמתת חסד

  • לאחר המקרה הטרגי של הרופא אשר עזר לבתו חולת הסרטן למות והתאבד,

    עולה שוב הסוגיה של המתת חסד.