ארבעה גברים ואישה


שולמית גלבוע/ידיעות אחרונות/ ‏2000 – ספר שכולו גוף. אין נפש.

הייתי מרותקת אל הספר הגופני הזה: אישה נוטה למות מסרטן. הגוף שלה קורס, המערכות הולכות וכושלות. כדי לדחות את הכאב ולשפר את איכות חייה היא בודקת את המין שהיה לה עם ארבעת גבריה. נכון שהכתיבה המודרנית מאופקת ונוקטת בשיטת המטונימיה. כלומר מתייחסת לגוף כרציף לרגש ולרוח. מהתיאורים הגופניים המאופקים אנחנו אמורים להסיק מסקנות רגשיות. אבל לטעמי שקעה הסופרת יותר מדי ברקמותיו ותאיו החולים של הגוף וויתרה על הרגש. גם תיאורי המין הם עקרים. להעיד על האהבה העקרה, החלקית והבלתי מספקת שטעמה בחייה ומעולם לא הגיעה אל האהבה האמיתית. אכן יש הלימות. הסגנון מזכיר את זה של צרויה שלו, לפחות בספר חיי אהבה. ומזכיר את תמונות קצרות של רוברט אלטמן, ובייחוד את הסצינה המפורסמת של האישה שעונה לשיחות אירוטיות ובה בשעה היא מחתלת את התינוק ו"עושה" ציפורניים. כנראה שהנוסחה היא ככל שהמין מנותק, מנוכר, ולא מיני – יותר ספרות. ולא כך בעיני. סצינה אירוטית יכולה להיות מרומזת בלבד. לאו דווקא בוטה. אפשר גם בוטה אבל אז היא צריכה להיות עסיסית. קראתי את מה שכתבה גלבוע ונעלבתי. איך אפשר לפרק את הרגעים האקסטטיים ההם לגורמים כל כך ריאליסטיים, ניאו ריאליסטיים, דוחים, ולא מעוררים לא את הדמיון ולא את התאווה. כאילו אם היו מעוררים תאווה זה זול, זו פורנוגרפיה, ואם הדברים הבוטים, הגסים ביותר, נאמרים ללא רגש, בלא עסיסיות, חסרי מיניות, זו ספרות במיטבה. וחוץ מזה שזה מעליב, זה עצוב. וזה יתרון של הספר, אם הוא מעורר בי רגשות וגורם לי לדבר עם עצמי, ומה שאני אומרת לעצמי למקרא הספר הזה, שעוד ועוד עדויות, עוד ועוד מקרים מתגלים של אנשים שהיו פה, נולדו וחיו ומתו – ולא טעמו מעולם טעמה של אהבה אמיתית, גם על פי ידיעתם המוגבלת שלהם. לעבור את החיים בלי לדעת אהבה מלאה, חמה, חובקת עולם ומלואו, אהבה שמנצחת את הנצחי, יש בזה הפסד עצום. שלא לומר, הפסד של הטעם לחיים עצמו, של משמעות הקיום עצמה. מה עוד שהגיבורה בספר גם לא הצליחה ללדת, ולא חשבה לאמץ, ולא טעמה גם טעם אהבה לילד. קיום חלקי וחשבון הנפש בסיומו נותר סתמי וצובע בצבע סתמי את הספר כולו. לצערי.


אחורה

חדשות

  • עמרם מצנע מצטרף לציפי לבני

  • במסיבת עתונאים היום הודיעה ציפי לבני על הצטרפותו של עמרם מצנע למפלגת "התנועה".

  • עצומה להמתת חסד

  • לאחר המקרה הטרגי של הרופא אשר עזר לבתו חולת הסרטן למות והתאבד,

    עולה שוב הסוגיה של המתת חסד.