הייתה לי כלבה קוראים לה חמד


כמה שעות לפני ערב חג טו בשבט, בשנת תשס"ח, ביום שני בשבוע, ב 21 לחודש ינואר 2008 למניינם, בשעה שלוש אחרי הצהרים, ארבע שעות אחרי שהגעתי הביתה, ושעתיים אחרי שאישי הגיע הביתה, השיבה חמד, הכלבה הקטנה האהובה והמתוקה שלנו, את נפשה לבורא עולם.

אחרי שבוע חזרת אליי. התיישבת ליד כיסאי זקופת גו, קשקשת בזנבך והבטת בי בעיניך הגדולות החומות. היית כל כך מציאותית, כל כך מוחשית ואני, קטנת אמונה שכמוני, לא האמנתי. חשבתי שאם אגע בך הקסם ייעלם. נגעתי וידיי חשו את פרוותך כימים ימימה, עד שהקסם אכן התפוגג עם החלום. את ההיכרות בינינו עשה הגורל שהפגיש אותנו לפני למעלה משש עשרה שנים. ביום אביבי וצחור שמיים, הילכה, קטנה שכמותה, גורה שובבה, ברחובות בני ברק בלית אוהב ודואג. עוד לא הבינה לאן הושלכה. ריח המדרכות מילא אותה שמחה, ואילולי הרעב שהחל להציק, ואילולי הגעגועים לאימה ולאחרים הקטנים איתם נולדה, הייתה יכולה להרגיש את עליצות החופש. אכן, היא כבר הייתה בת שלושה חודשים. מספיק עצמאית כדי להתרחק מאימא, לא מספיק עצמאית כדי לחוש בטוח. היא הייתה כבת שלושה חודשים – שמחה ומכירה תודה שנאספה מהרחובות כך, באבחת יד שהייתה אז זרה לה אך מיד נתנה ביד הזו את אמונה. היא מעולם לא סיפרה לנו איך הגיע לרחובות. איפה נולדה, מי אימה, מאיזה בית נזרקה. ולא שלא שאלנו. ולפעמים הצקנו. זרקו אותך מבית? כמה אחים ואחיות היו לך בלידתך? איפה הם? איפה אימך? איפה הבית בה נולדת? איך הגעת לרחובות בני ברק? אבל שאלותינו הרבות נותרו תלויות באוויר שאפף אותה, והיא שתקה. לבסוף הבנו שאת סוד הזה תיקח עימה לקבר וכך היה. יכולנו רק לנחש שהיא הייתה כמה ימים ברחוב - פרוותה לא הייתה מדובללת מדי. יכולנו לנחש שהיא מצאה את מזונה בפחים - בשרה לא היה כחוש מדי. יכולנו לנחש שילדים הציקו לה- היא לא אהבה את נוכחותם. לא. היא לא הייתה נובחת עליהם. רק מצטנפת, מחפשת מסתור, או עומדת כמקבלת על עצמה גורל קירבתם וליטופיהם, ואנחנו השגחנו שאלה לא יהיו תוקפנים מידי, ושסוליות נעליהם יהיו ממנה והלאה. לגבי שמה לא הייתה לנו התלבטות. היא הגיע עם השם "חמד". השם הזה נראה לנו מתאים לה מאוד. לא היינו משנים אותו. אני לא חושבת שיש לשנות שמות של יתומים מאומצים. השם בא עם המאומץ כיחידה אחת. הכרתי בימי חלדי ילד שאומץ בגיל שבו השם היה כבר חלק ממנו, והשם החדש שניתן לו על ידי מאמציו מחק את הישן, ובלכתו גרף קרעים קטנים שהותירו חורים פזורים בנפשו. וזה קשה. כך לדברי נשמה. זה ממש חוסר אחריות, אמרתי ספק לה ספק לעצמי. ככה להמליט? ואחר כך לזרוק את הגורים? לא לדאוג למי שיטפל בהם?, מה - לא ידועים הסיפורים על דברים נוראים קורים לגורים נטושים? לא הגיעה השמועה לאוזניים המתאימות כי גורים נחטפים ככה, עם הימצאם ונשלחים ל.. אפילו אינני יכולה להגיד לאן. מה שבטוח שבחיים הם לא יוצאים משם. אבל במחשבה שנייה, ואני מוכרחה להודות שהיא לא נטולת אנוכיות, אם הייתה האחריות גוברת כאן, חמד שלי לא הייתה נולדת כלל. ואם מידת הרחמים הייתה שולטת, חמד שלי לא הייתה נזרקת מהיכן שנולדה למדרכות קרות של עיר מנוכרת ואכזרית ולי לא הייתה הזכות להכיר אותה. היה ביננו אמון הדדי מלא כבר מהרגע הראשון. היא הייתה מוכנה ללכת אחרינו לכל מקום, וגם אנחנו אחריה. היא הביטה בנו בעיניה החומות הטובות מתוך נתינה, וכך אנחנו בעיניה. מכאן ואילך החלה ההכרות של שליחת גישושי הבנה הדדיים שבדרך כלל השתלבו אלו באלו חבוקים. היו גם אי הבנות פה ושם אך אלו היו שוליות, זניחות, אף אם נטלו יותר משבריר זמן כדי לישבן. דוגמאות תמיד מבהירות: הסברנו לה שבבית אנושי,- כך נראה הבית שלנו באותה תקופה, נהוג להתפנות בחדר מיוחד, באמצעות כיסא מיוחד, אבל מכיוון שממדיו לא תואמים את גופה המתוק, עלינו ללכת לרחוב ושם עליה להתפנות מצרכיה הבסיסיים בכריעה האופיינית לבני מינה. כנראה שהסברנו לה גרוע, או שזה לא היה ביום טוב, על כל פנים היא הבינה בדיוק את ההפך. שתינו היינו יורדות לרחוב ומודדות מדרכות וגינות ציבוריות, עד כי היינו מותשות מטיולים אין סופיים ברחובות, עייפות וצמאות היינו עולות הביתה, והקטנה המסכנה שהתאפקה כל הדרך הייתה רצה לשטיח ועושה שם.


את זוכרת חמד שלי, איך היית מסתכלת עליי ולא מבינה מה אני רוצה? גורה שכמוך. איך, מתוך רצון ל"חנך" אותך, כל פעם שעשית פיפי קטן ברחוב הייתי מגיבה בקריאות עידוד צוהלות ושמחות ודוחפת לפה שלך גרגרי אוכל? חיזוקים קוראים לזה בלשון המקצועית. אנחנו צריכים לחזק התנהגויות רצויות בתמריצים חיוביים ואין כמו אוכל לשמש כתמריץ כזה. ואת? קטנטנה מסכנה שלי, לא הבנת מדוע הייתי פתאום צוהלת, ועל מה ולמה גרגר האוכל הזה הנדחף לפיך, שאפילו את, שמעולם לא סירבת לאוכל, חוץ מאשר בשעותיך האחרונות, פתחת את פיך ממש בלא רצון, רק כדי לא להעליב אותי. יום אחד הבנת. ירד לך האסימון. אולי בגלל שהשטיח הלך בדרך כל שטיח והרצפה נותרה עירומה. אולי בגלל שהחלטת שדי להתנהגות המוזרה שלי, וכדי שאגמל מטיולים הארוכים שהייתי סוחבת אותך ומצהלות שפשרן סתום, החלטת לא לעשות יותר את צרכייך בבית. הבנת שבמשך הזמן אירגע. אולי גם חשבת למנוע ממני רגעי מבוכה נוכח המבטים השואלים של העוברים ושבים. ואכן צדקת. מי כמוך מבינה אותי. את העברת את מרכז הכובד של ההתפנות אל מחוץ לבית ואני נרגעתי ושוב לא הייתי מבהילה אותך תוך כדי מעשה ברחוב בקריאות רמות. האם ניחשת שהיו אלו היו קריאות עידוד? לפחות לכך התכוונו. לימדת אותי שלא כך מעודדים אותך. טכניקות של פרסים ועונשים מתאימה יותר ללימודי אקדמיה. אבל את ראית את עצמך כלבה פשוטה, חסרת יחוס, נטולת אילן יוחסין. מה לך ולשיטת אקדמיות. יום אחד הבנת אותי, וזהו. אמרת לי שסך הכול הייתי צריכה ללמוד להסביר כמו שצריך. מעתה והלאה היו טיולינו הרבים משמשים לה כקריאת עיתוני רכילות. הייתה מתעכבת לרחרח מי עבר כאן קודם ומה הוא מספר, מי בוגד עם מי, מי התפנה לאהבה, ומה קורה כאן? ריח לא מוכר? האם מישהו חדש הגיע לאזור? מעניין מיהו. מה הוא חשב על הסביבה, האם מוכן להיכרויות חדשות. גם מחזרים פוטנציאלים גילתה כך, והם כמובן אותה. יהושע, הכלב הקשיש של השכנים מהבית הסמוך היה מחזר נלהב. וכשהתייחמה בפעם הראשונה, ובדיעבד גם בפעם האחרונה לפני העיקור, היה יהושע עומד שעות לפני דלת הדירה, מרחרח את מפתנה, ולבסוף, מאוכזב, משאיר לנו שלולית זהבהבה ליד המפתן והולך לחפש מחזרות משתפות פעולה. ולך עצמך קנינו תחתוני חוטיני שחורות שזנבך הבלונדיני הושחל בו ונופנף בעליצות נוכח שובל המחזרים שצמח לו. איפה היו הזכרים האלו כל הזמן? אסור היה לנו להסיט עינינו ממך בימים אלו פן יזנק עליך איזה זכר ויעשה בך מעשה שתוצאותיו יהיו עוד כמה גורים שיצטרפו למאות ואלפים אומללים הגודשים את המכלאות במקרה הטוב, או מוצאים להורג במזרק המוות במקרה הגרוע. בשנה הראשונה למגורינו המשותפים היית די תזזיתית. ממרום שנותיך הארוכות לאחרונה קשה להיזכר בזאת כי שתינו הפכנו להיות מיושבות, איך לומר? כבדות יותר. אני בכל זאת זוכרת את מרוצי האמוק בבית שלך שלוו בחיוכי עליצות של גורה שובבה. הזכרתי לך את זה לא מזמן. שתינו חייכנו. אז גרה איתנו רק חתולה "דה פרסט" שכמובן זכתה לתואר האצולה רק כאשר הגיעו הבאים אחריה. חתולה לא עניינה אותך במיוחד, אך גם לא הדאיגה אותך. גינוני האצילות הסנובים שלה, לא דחפו אותה ליזום קשר. לא איתך ולא עם אף אחד אחר. לא כך היה המצב עם הכלבים שעברו בבית לתקופות קצרות יותר או פחות. ראשונה הייתה קייסי. היא באה רק לחודש. הסברתי לך שחודש יעבור מהר, ואימה תבוא לאסוף אותה. הסברתי לך שיש להתחשב בקייסי המסכנה כי היא מרגישה שנטשו אותה. שחקת איתה. אבל המבט שלך נותר ספקני. כשבאה נומה`לה – איבדת סבלנות. לא. בוודאי שלא נבחת עליה. אבל סירבת לשחק איתה. נומה`לה נשארה כמה חודשים שבעינייך נדמו לנצח. אבל גם אותם חודשים חלפו ונראו קצרים לעומת שהותה של בובה`לה שהייתה אתנו שנתיים! אמרתי לך חזור ואמור שאנחנו שומרים אותה ללנה, שאמורה לעבוד דירה, הבטחתי לך שברגע שהיא עוברת דירה בובה`לה עובדת אליה. אין מצב שהיא נשארת, כך חזרתי ואמרתי. בעצמך ראית את לנה מגיעה כל שבוע לבקר את בובה`לה שלה, אבל היית גם רואה אותה הולכת ובובה`לה נשארת אתנו. בעוד שחמד נהגה לסיים את מעשיה בחוץ במהירות ולשוב הביתה, הייתה בובה`לה מקבלת השראת צרכים רק לאחר צעדות מרשימות. זו הסיבה שלא יכולתי לצאת עם שתיהן ביחד, ולמרות לחץ זמן הבוקר, היה עליי לצאת עם כל אחת לחוד. עם בובה`לה היה עליי למדוד מדרכות ארוכות כדי לדרבן את בני מעיה. בשחרו של אחד הבקרים, עם הנץ, בעודי ממהרת להספיק את מטלותיי לפני שעת העבודה, צעדתי עם בובה`לה שפי. באותו יום היו לה קשיי התפנות, והיא התיישבה כמה פעמים בדרך ואני אחריה גורפת את תוצרתה לפחי הזבל. בפעם האחרונה איתרא מזלנו. בובה`לה כרעה על הדשא של שביל ההפרדה בכביש מול בניין הכבוד של העירייה, אלא שבשלב זה מעיה כבר לא הפיקו שום דבר בעל ערך או נפח, פרט לטיפות סיום שלא ניתן לאסוף אותם לראייה או להשלכה. ואז התרחשה הדרמה. אך הספקנו לרדת מאי התנועה אל המדרכה, הגיחו ממקום מסתור והתנפלו עלינו שלושה אנשי הימ"מ או היס"מ או משמר הגבול, שבדיעבד הסתברו להיות יחידה מובחרת עירונית תואמת, סגרו עלינו מכל צד, ולפני שאזקו את ידיי הם הצביעו על בובב`לה שדומה שלא היה איכפת לה מכל המהומה. את האשמה הטיחו בי: "לא אספת את הגללים" לא הועילו מחאותיי שכבר לא היו גללים לאסוף. הייתה להם תמונה של בובה`לה במצב כריעה וזה מה שהכריע גם את משפט השדה שנערך לי. בדיעבד הסתבר שיחידה נבחרת עירונית זו התפנתה מכל משימה עירונית חשובה אחרת, וחבריה התפזרו להם בנקודות מועדות וארבו לקרבנות. במקרה שלנו הם הסתתרו מאחורי וון רב מידות, מצוידים כדבעי במערכות צילום משוכללות, מתקנים לראיית לילה, כננת חצובה, עדשות זום וכל שאר הפריטים המשמשים לתיעוד מדויק של פושעים כמונו. בעל קיוסק מפוהק שהשקים קום והיה עד אילם למתרחש, סיפר לי לאחר שהדרמה הסתיימה, שראה אותם מסתתרים ואורבים, והיה בטוח שהם עומדים בפני תפיסת פושעים בסדר גודל מאפיונרי לפחות. ואכן יחידת הקקי התגלתה במלא תפארתה. לי זה עלה כ 400 ₪, ולבובה`לה זה ממש לא עלה. באשר לניקיון המדרכות, ישנם "אבירי ניקיון" שלקחו את המשימה מעט יותר רחוק מהנצרך. גברת מכובדת אחת שגרה ברחובנו נעמדה מולי בוקר אחד עת צעדתי מעדנות עם חמד, ידיה בגבן על מותניה, אצבעות כפות ידיה מופנות אל גבה מעשה אדנות, רגליה פסוקות. הרמתי עיניי אליה בתמיהה. האמת שבשעות אלה גלגלי המחשבות שלי עדיין חורקים. הגברת שחררה יד אחת ממותניה, הצביעה על בוכטת גללים מרשימה מקוררת וסיננה: "תרימי"! כל מי שהיה רואה את ממדי גופה של חמד המתוקה שלי היה מבין שבני מעייה מעולם לא הפיקו תוצרת מכובדת כזו, ולכן ממש לא ייתכן שישבנה היה במעל. לעומת זאת הפקה כזו מתאימה גם מתאימה מבחינת נפחה לכלבת הזאב המרשימה של בתה שגרה בבית השכן. מהיותי מאכילת חתולים כבר היו לי עם הגברת דנן מפגשים מהסוג השלישי. היא מסוג הטיפוסים שכל מאכיל חתולים מקצועי מכיר: "לא –איכפת-לי-שתאכילי-חתולים- אבל-לא-כאן. הפוזה הקדושה כאילו לשם שמיים. היא הרי "לא שונאת" חתולים ואפילו יש לה אחד בבית, אבל "לא כאן" ועם הכלבה שאעבור בטיוליי רק במדרכה השנייה. בל יעלה מדבריי שליבי גס בניקיון מדרכות העיר. נהפוך הוא. חשוב לדעתי שבעלי כלבים יאספו את תוצרתם של מחמדיהם שכן לא נעים לאף אחד להחליק על ערימות כאלה, ולבצע את צעדי הסטפס שנועדו להיפטר מהדָבֵק. למען דו הקיום בשלום בינינו לבין סולדי מזונבים למיניהם עלינו להשתדל לשמור על הניקיון כדי לא לתת להם פתחון פה. אלא שבמקרה שלי עם בובה`לה היחידה המובחרת לא תפסה את האדם הנכון. חמד שלי, את החתולים את לא ספרת. הם לא מהליגה שלך. היו פה ושם ויכוחים כאשר היית מביטה בי ומקשקשת בזנבך המפואר ומיד הופכת מבטך לאחור ונוזפת בחתול שמשחק בזנבך שלא יטריד אותך. ידעת שהוא לא אשם. קשקשי לחתול בכל עצם והוא מיד הולך שבי אחריו. זנב מנופנף- לא כל שכן. אבל הזנב הזה היה מחובר אליך וכל השאר היו למורת רוחך. כשקוישלה הגיע והצטרף לביתנו, גור קטן שרצה להתרפק עליך, הסתכלת בו בסקרנות מהולה בחשד. לא תמיד היית מגרשת אותו אבל גם היחסים המוגבלים שלך איתו לא התפתחו לידי ידידות מופלאה. כמוהו כשאר החתולים שהגיעו אחריו. הנחת להם לחיות לצידך בשקט. מבחינתך שיישארו, שילכו – זו לא הבעיה שלך. חייה ותן לחיות. כמו שניתן להבין, חמד הייתה אחת ויחידה בביתנו. אבל לא המזונבת היחידה. איתנו גרו וגרים חתולים, ומספרם משתנה בהתאם לנסיבות ולגורלות. למיעוטם מצאנו בית, ורובם נשארו כאן. ההבדלים בהתנהגויות שלהם בלטו לעין ולאוזן ובעיקר תרמו למגוון איכויות הנזקים שהבית ספג. את סולם הנזקים חתמה חמד בתחתיתו. חלק מההבדלים נבעו מרדיוס פעילות שונה. חמד מעולם לא עלתה על השיש במטבח, ולא על השולחנות באשר הם, ולכן כל אימת שנשמעים בבית קולות נפץ ועל הרצפה מתגלים שרידים של הכלי התורן שתרם את גופו שלא מרצונו לגחמת חתולים, היה ברור לי שידיה ורגליה של חמד לא במעל. כל מה שהייתה מוכנה לעשות זה להתרומם מעל מרבצה ולבחון את השיירים אם הם אכילים, ולבור את המוץ מתוך התבן ולחזור לנוח. בשנה האחרונה, עקב שנותיה המכבידות וחולשה של השלפוחית היה "בורח לה" פיפי. זה היה קורה רק במקום מרבצה. בוקר אחד, שניות מספר לאחר שאישי קם מהמיטה עדין אחוז שרעפי לילה, בעודו דחף רגל לנעל אחת, שמעתי אותו פתאום מסנן ברכה מפיו בטון ערני לחלוטין ודי כעוס, ומיד לאחר מכן נצפה מדדה על רגל אחת לחדר האמבטיה. לא היה לי ספק ששלפוחיתה של חמד לא הייתה במעל. היה זה חתול הבית הדומיננטי אפורי, שהשתין לו בול בנעל במומחיות ראויה להערכה שכן לא נמצאו סימני התזה מסביב. אפורי הוא סיפור בפני עצמו. הוא היה חתול רחוב, אחד מקבוצת ההאכלה שלנו. כבר בהיותו ברחוב הוא גילה דפוסי התנהגות אריסטוקרטים שלא התאימו למרחב בו חי. הוא מעולם לא השתתף במשלחת שהייתה עולה אל דירתי בחדר המדרגות, ומזכירה לי ביללות עולות ויורדות ששעת האוכל הגיעה. גם כשהייתי מורידה את האוכל, הוא לא התקבץ עם כל השאר, לא הלך בין רגלי, ולא התנפל על האוכל בנהמות רעב. הוא ישב במרחק מכל הפלבאים, ונוכחותו דרשה הגשה אישית. הוא היה חתול קשוח, דומיננטי, הפחד ממנו והלאה. פניו מצולקות מקרבות זכרים ומכיבושי נקבות. כשהעירייה באחד מהמבצעים שלה שחררה אותו מפופוניו, ההתנהגות שלו התמתנה. גינוני האריסטוקרטיה נותרו כשהיו אבל הוא התיידד עם בני אדם, הרשה שילטפו אותו ומאוחר יותר אף דרש ואכן קיבל ליטופים מעוברי אורח קבועים או מזדמנים. יום אחד החליט שדי לו ברחוב. הוא כבר מבוגר, אחרי נקבות כבר לא ירוץ, לאכול גם קשה לו בגלל בעיות שיניים. אפורי חיפש אחר דיור מוגן שיוכל להעביר את שנות זקנתו בנחת. אני לא יודעת כמה בתים הוא בחן במסגרת חיפושיו, אבל ברור שהפור נפל עלינו. כל יום היה ממתין ברחוב לבואנו הביתה, עולה איתנו בגרם המדרגות ומנסה להיכנס. כמה שלא הסברתי לו שהדבר לא אפשרי. הראיתי לו שלט בו כתוב "אין יותר מקום". אמרתי לו שישנם כבר כמה חתולים בבית שלא יקדמו את פניו בשמחה. הוא לא חרג מעקשנותו. דיברתי ללמפה. כך יום אחר יום, כמה פעמים ביום, עולה איתנו, נשאר מול דלת טרוקה קולט את רגשות האשם שנדפו מאיתנו, מתעודד, וממשיך לנסות בעקשנות. עד שיום אחד הוא שבר אותנו ונכנס. ומאז לא יצא. פיו רייר. מצב שיניו וחניכיו היה חמור. פרוותו הייתה מטולאת. הוא לא היה יכול לאכול די הצורך. רצנו איתו לווטרינר, שעקר את כל השיניים והותיר לו ניב אחד שגם הוא נשר אחרי כמה חודשים מעצמו. זה לא הפריע לו להתיישב במרכז השטיח בסלון ולהודיע לי שמאחר שהוא כאן הוא מבקש ממני להעיף אל כל שאר חתולי הבית. הוא מרשה להשאיר את חמד. כל חתול שיהין להגיע לסלון יזכה לנהמות: "אל תתקרב." עד כאן! אמרתי לו בפסקנות. אם אתה רוצה להישאר עליך להסתגל. בבקשה תחליט. אבל דע לך שבלי שיניים לא תסתדר בחוץ. תעשה את חשבון הנפש שלך ותחליט. דבר אחד ברור. כל המזונבים שהיו כאן לפניך נשארים! הוא נשאר, ותוך זמן קצר נראה כמו מיליון דולר. עטה על עצמו כמה ק"ג פרוותו מלאה והבהיקה, לחייו התרחבו. ויחסיו עם כל השאר סב סביב הציר ש"אני כאן הבוס". אני יושבת וכותבת ושומעת את הצעדים האופייניים שלך. טיק טיק טיק טיק. החתולים הולכים חרישית ואת היית מטקטקת כי אף פעם לא היינו חותכים את ציפורנייך עד הבשר. לפני שאקום לראות לאן את הולכת, אני צריכה להיזכר שאת כבר לא הולכת. זה כואב. חמודה שלי. זה כואב. ממש לא אהבת את הפעולה שלך גזירת הציפורניים. עוד לפני שהבעתי בקול את כוונתי, את כבר קלטת את המחשבה, והיית מתכווצת, נכנסת מתחת לנדנדה ועושה קולות שאת לא כאן. אבל לא הייתה ברירה – הציפורניים שלך גדלו ואיימו לעקם את פרקי האצבעות. זה לטובתך- הייתי לוחשת לך לאוזניים הרכות שלך. חייבים – לא תמיד כל מה שלטובתנו נעים לנו אבל זה תיכף יגמר. מדי פעם היינו מביאים אותך למכון היופי "סיפורי כלבים" של טופז וזה כבר לטיפול 10000 שכלל תספורת, חפיפה, פדיקור מניקור, סירוק, ייבוש! טופז הייתה מרעיפה עליך מחמאות ומספרת לי איך התנהגת למופת. אוואו איך היית יוצאת משם! מלכה! כך כל גאה בתספורת שלך, בפונפון החדש על הקולר, בסרטים בשיער, בבנדנה על הצוואר, הסמל המסחרי של סיפורי כלבים. אבל בעיקר שמחת שהיית רואה אותי והבנת שבאתי לקחת אותך הביתה אחרי שעתיים של טיפול יופי מרוכז. הלכת לצידי ברחוב בגו זקוף, בזנב מתגאה בתספורת החדשה. הדרך הביתה הייתה תמיד יותר מהירה מהדרך לשם. מה עוד שהיינו פוגשים עמיתים עם פונפונים ובנדנות, כשאנו מקדמים פני אלו את אלו ב"אה, היית אצל טופז? רואים!" נכון, הסרטים לא החזיקו מעמד הרבה זמן בשיער, כך גם הבנדנה. לא כל בני הבית האנושיים אהבו את זה. היו שראו בכך הצטעצעות אנושית מיותרת. בהסכם הפשרה שנעשה על גבך, נותר הפונפון ואילו הבנדנה וסרטי השיער נשרו בלא עיתם, לא לפני שהנצחתי אותך במצלמה. כשחלשה עליך שלפוחיתך, החלפתי את השטיח הגדול בשטיחונים קטנים בני כביסה. השטיחונים האלה עוד קיימים, חמד שלי, אבל במקום שאת תשבי עליהם, שובבי, זה החתול החדש ששיחק לך עם הזנב, עושה עליהם סקי. הוא בא בריצה, עולה על שטיחון אחד ומחליק איתו עד המרפסת. יש לציין שלא סבלת מחרדת נטישה. כשהיית רואה אותי יוצאת מהבית, היה לך אמון מלא וביטחון שלם שגם אחזור. ממה שכן, סבלת מרעשים. רעמים , ברקים ובייחוד מזיקוקי דינור. אני מצטרפת בכל ליבי למחאה שלך נגד הזיקוקים האלה. שתינו לא הבנו איך כל שוחרי השלום, מנהיגי הלוחמים בחירוף נפש למען השלום, מוכנים למכור נכסים למען מה שהם רואים כשלום, לא מקימים ולו קול מחאה אחד נגד קולות המלחמה הנקראים זיקוקי דינור. איך קורה שסממני שמחה מתבטאים בשריקות פגזים, בהבזקי נורי תאורה, בעשן מחניק, בנתזי גיצים ובקולות פיצוצים של מרגמות וכלי משחית אחרים. שוחחתי איתך על זה. אמרתי לך שמתחת לכל חזות שלום מסתתרים מי שרואים עצמם גיבורי חיל שנהנים מקולות מלחמה, העטופים במחאת שמחה. כאילו עברו לגיטימציה. סביבנו אש מלחמה קולו וברקים ואנחנו בתווך שמחים ונושאים דגל שלום. מופע האימים הזה היה קורה בדרך כלל בימי עצמאות בהם לא העזתי לצאת מהבית ולהשאיר אותך לבד. איתרא מזלנו לגור בקרבת כני השילוח של אורות המשחית, כך שממש מעלינו השמים היו נצבעים בתאורה צבעונית המתמוססת לעשן מחניק, מקדמים ומקדימים בשבריר את קולות הפיצוצים. בתנאים מחרידים אלו איבדת גם את האמון שרכשת לי. כך חשבתי עד שהסברת לי שהאמון שלך בי לא נפגע, אלא שאת חוששת שמא מה שקורה בחוץ מאיים על שתינו כאחת, וגם אני נתונה בסכנה ממש כמוך. וממש הפצרת בי להיכנס מתחת למיטה להתגונן בפני הרעה או לחילופין לזחול לחדר השירותים אל אחורי האסלה. לא נדחקתי איתך לשם, אבל סגרתי את כל הפתחים בבית כדי לעמעמם את חלחול הרעש, דיברתי איתך דברי כיבושין, אמרתי לך שזה יעבור ושום דבר רע לא יקרה, חיבקתי אותך לקרבי לפני שהתחמקת גם ממני, קנה רצוץ שכמוני, למסתור הנ"ל וחיכיתי לטוב. אכן, רעשי הקרבות נדמו ללא נפגעים בנפש שהרי מאז ומתמיד ארצנו האהובה לא ספרה ולא סופרת ממטר נפגעי חרדה. אני מנסה בכוחותיי הדלים להזהיר כל בעל כלב להישמר ולהיזהר ולא לצאת איתו לאזור הקרבות, ורצוי לא לצאת איתו בכלל בטווח השמיעה האנושית שהרי טווח השמיעה הכלבית שונה ורחבה מזה שלנו ומה שנשמע רחוק לנו עלול להטריד את שלוותם, ואם כבר יוצאים – רק רתומים וחגורים אלו לאלו, אנשים לכלבים, שכן לא פעם ולא פעמיים, נוכח פיצוצי השמחה נמלטו כלבים בעור שיניהם מהסכנה ומבעליהם, לא משום שהם לא בטחו בהם- אלא משום שהיו בטוחים שהבעלים כמוהם נתונים יחד בסכנת חיים של ממש. כל מודעה על עץ יום לאחר אירועים אלו שפני כלב מציצים ממנה עטופים במילים "אבד... ביום העצמאות... המוצא הישר... מותירה אותי בתחושה שהזהרותיי לא נקלטו לא הגיעו לא השיגו לא שרירין ולא קיימין. ועוד יצור אחד אומלל נפגע חרדה מסתובב אי שם בעיר מנוכרת, והסיכוי שייתפס, ויימסר לבית מטבחיים "אוהב חיות" גדול ומייסר. ואת יודעת שמזלנו שאנחנו גרים במרכז הארץ ולא בעיר המקלט אקס טריטורילית הקרויה "שדרות", בה זיקוקי הדינור הם מעשה יום ביומו ולעיתים שעה בשעה, שהם אמנם צבעוניים ומרשימים אבל הם הסיפור האמיתי, מתפוצצים על האדמה לא באוויר. גזירת גורל. למקום המלחמה הזה באים לפעמים שועי ארץ, מנידים ראשם, מצטלמים, והולכים לענייניהם. זה לא מקום לגור לכלבונת כמוך. היה קשה לך להסתגל לבומים היומיומיים . היית יכולה לצאת מדעתך ואין מושיע. מה היית עונה לאלו שהיו אומרים לך היי חזקה? – ואת לא? לא ידעתי שלמוות שקרב יש ריח חזק עד שישבתי לידך, ערב טו` באב, מביטה בשעותיך האחרונות, שכבת לך במיטה שלך, בבית שלך, והאוהבים שלך לידך. דיברתי איתך. ליטפתי אותך. לחשתי לאוזניים היפות והרכות שלך שאוהבים אותך ושלא תפחדי, ושהנפש שלך רוצה לצאת לחופש כי סיימה את מה שהיה לה לעשות כאן, ושהגוף הוא רק קליפה ועכשיו, אחרי כל כך הרבה שנים, זו קליפה ישנה ומקולקלת והלבב שלך עייף ורוצה להפסיק כך אמר הווטרינר שהיינו אצלו, רק אל תפחדי, נפשך יוצאת לה לחופש, תוכל לעוף, להסתחרר – מה שבא לה. לא כבולה בגוף. אני לא יודעת כמה יכולת להבין אבל נדמה לי שהיית שקטה בזמן שדיברתי אליך. אחר כך, שעה לפני שהנפש יצאה מקליפתה ראיתי שהגוף כאילו נאבק, מאבק אבוד מראש. זזת קצת והייתה עצבנות בתזוזה. נראה היה שבשעתיים האחרונות היית ללא הכרה. או שלא היה לך כוח הגיב. קצת הקאת. מה? הרי לא אכלת יומיים? קצת שלשלת, נוסף לשלשול שהיה לך בבוקר. אולי המוות רצה את גופך נקי. מרוקן. ניקיתי אותך, החלפתי לך מצעים, היה בגופך אי שקט. רצית להסתובב, עזרתי לך. ואז אחרי כשעה יצאו מפיך קולות שעול כמו גרונך ניחר. ובית החזה שלך התכווץ פעם ופעמיים, ואתה אמרת לי הנה. זה בא, עכשיו, ואני לא חשבתי שכבר. עם הכיווץ השלישי או הרביעי – סלחו לי אם איני זוכרת, יצאה הנפש כך. שמת עליה יד. מלמעלה. כאילו אמרת לה שאנחנו איתה. שהיא לא לבד. אני מודה. יבבתי. והעיניים הרטובות לא יכלו לראות את הנשמונת שלך שכבר ריחפה בחדר והותירה גוף שעדיין התכווץ פעם, ועוד פעם ואני אמרתי היא חייה! היא לא מתה! ואתה אמרת לי לא בילי`לה. אלו לא כיווצים של חיות. היא כבר איננה. ואז בין רגע הפנים שלך השתנו התעוותו, ולולי הפרווה שלך היפה, והזנב המפואר שנשאר שמוט אולי לא הייתי מכירה אותך. ביקשתי ממך שתפתח את החלון כדי שהנפשונת תוכל לצאת, שלא תיכלא איתנו בין הקירות ואחר כך חשבתי שדיברתי שטויות, כי מה לנשמה ולקירות? מי יכול לעצור אותה? וירדה ההכרה שאני לא יודעת כלום ולא מבינה כלום, והראש לא תופס את המעבר הזה מפה לשם, ואיך נשאר הגוף הזה שרק לפני שעה זז ועתה מוטל כבד, ומה קרה לאן נעלמת? ולמה כואב כל כך אם בעצמי אמרתי לך לא לפחד כי עכשיו הנפש צוהלת ומשוחררת? אז איך קורה שבשעה שעליי לשמוח בשמחת הנפש של כלבתי האהובה, דווקא עכשיו הכאב מכריע? אתה זוכר? שאלתי אותך. אתה זוכר איך לפני למעלה מ 16 שנים הבאת לי אותה וביקשת שאשמור עליה כי אתה יוצא למילואים לשבוע? רק שבוע, אמרת, אחר כך נמצא לה בית – אתה זוכר? ואתה עונה, נו? לא עבר שבוע? לא מצאנו לה בית? חמד הייתה משתדלת לא להטיל את גלליה על המדרכה, אלא לעמוד בקצה כשישבנה מופנה לכביש והגללים היו נופלים לצידי הכביש. אם הייתה נתקלת בגללי עמית הייתה נעצרת, מריחה, נרתעת, אומרת `פוי קקי טוב שלא טעמתי` והולכת מסביב. איסטניסטית גדולה את. ברטיבות לא היית דורכת אף אם היה עליך לעשות איגוף גדול. את בוודאי זוכרת את החורפים שהיינו יורדות ביחד והיית הולכת מתחת לעמודי הבניין שתמכו את הקומות מעל, שם הסתיים קו המים שזלגו משמים, היית נעצרת ממש בקו זה, בצידו היבש, רואה את המים ניתכים, את המדרכה רטובה, וללא היסוס היית מסתובבת על עקביך ומסבירה לי שאת לא מתכוונת ללכת בגשם. לא עזרו ההפצרות. היית נועצת רגליים בקרקע וזהו. הביתה! הביתה. אני שמחה שתמיד ראית בבית שלנו את הבית שלך. לא שילמת משכנתא מימיך, ולא השתתפת ברכישתו אבל הוא היה הבית שלך. אני מודה לאל שהצלחתי במשך כל אותן 16 שנים להגן עליך כדי שהבית שלך יישאר כצוק איתן. וזה לא קל בתקופה שלנו, במדינה שלנו בה לא כל אחד בטוח בביתו. בה גורשו אנשים מביתם ממולדתם, להיות פליטים בארצם ולא תמיד חיות הבית שלהם זכו להבין מה ולמה ולאן נעלם הבית, דברים שבעליהם היו אמורים להבין. במשך השנים גם הזינוקים שלך למיטה או לכורסאות הלכו והיוו מטלה אם כי לא וויתרת. כלומר לא וויתרת בקלות. הספונטניות של הקפיצה פינתה את מקומה לחישוב, להכנה. היית הולכת כמה צעדים אחורה, אומדת את המרחק, אומדת את הגובה, מתכננת את הקפיצה והופ! אחר כך, עם השנים באו פספוסים. לא תמיד היה מצליח לך והיית נשארת תלויה עם שתי הרגליים הקדמיות על הכורסא בעוד האחוריות למרבה הבושה על הרצפה. כך תלויה היית מסתכלת לצדדים לראות מי ראה אותך בקלקלתך. מבטך נכלם, מבויש. אבל לא נתתי לך להרגיש מבוישת כי הייתי מיד מרימה אותך לכורסה ולוחשת לך שזה קורה ואת אמיצה וגיבורה ואפילו אתלטים גדולים מפספסים. ואחר כך, כל פעם שהיה מצליחה לך הקפיצה היינו אומרים לך איזה יופי, איזה קפיצה מרהיבה, כדי שתרגישי טוב עצמך. בשנה האחרונה לחייך ויתרת על הקפיצות. כוחך כבר לא עמד לך. קניתי לך שטיחונים ומיטות אבל העדפת את קופסת הקרטון השטוחה שריפדתי אותה, ולבסוף הייתי צריכה לגזור את הדופן כי גם את הרגל היה קשה להרים. יש להודות שאתלטית גדולה לא היית אף פעם. בעצם שתינו לא. אמנם כשהיית צעירה ומלאת מרץ קפיצותיך למיטה או לכורסאות היו חלקות גמישות וללא פספוסים. היית מיד מתיישבת, מתכרבלת, מקרבת ראש לזנב ונרדמת, או עושה את עצמך ישנה. תמיד הייתה אוזן אחת ערה לשמוע, ונחיר פתוח להריח. אבל לזנק מעל גדרות בלכתנו ברחוב? ממש לא את. וגם מרוצי כלבים לא היו "כוס התה שלך". כלבים גדולים לא ממש אהבת. מאז שיולי כלבת הזאב הגדולה של דני התנפלה עליך ברחוב, ובקושי הצלנו אותך משיניה, נותרה בך הטראומה מכלבים גדולים. בעצם לשתינו. לא יודעת מה קרה באותו יום ליולי. היא הייתה מהסוג ש"אל-תפחדי-היא-לא-עושה-כלום". מאז כשאני שומעת את המשפט הזה אני מפחדת. אין לי מושג מה חמד עוררה בה באותו יום, אבל כשראיתי את הזאבה הגדולה הזו רוצה לקרוע את חמד הקטנה שלי צרחתי במלוא כוחי ודני נבהל וצעק גם הוא ותפס את יולי שלו בזמן וחילצנו את הקטנטנה שרעדה כולה ואני לא יודעת מי רעדה יותר. ודני אמר אני לא יודע מה קרה לה. היא מעולם לא התנהגה כך. רצתי איתה הביתה וליטפתי אותה והתנחמנו זו בחיק זו. אבל מאז ועד יומה האחרון היא לא נתנה אמון רב בכלבים, במיוחד גדולים. מפגשים עם כלבים קטנים שקטים שרמת הנמרצות שלהם שואפת לאפס איך שהוא סחטו מחמד קשקוש זנב ורחרוח אחוריים. גנים צבורים שבהם קוראים בעלים לכלביהם דרור היו מחוץ לתחום. את זוכרת שפעם הלכנו לגינה הגדולה למראשות בניין גן העיר? שם היו נפגשים כל יום אחרי הצהריים בעלי כלבים שנמנמו על הדשא, יצרו חברויות, התחרו בכישורי כלביהם, כשאלה רדפו זה אחר זה בצהלות שמחה? מהר מאוד גילינו שתינו שזה לא מקום הבילוי האהוב עליך. נו טוב. גם אני לא הייתי באותה תקופה אצנית גדולה. ויתרנו על קריירה של אתלטיות וחזרנו להלך שפי ברחובות קטנים סביב הבית. ומה שאהבת בטיול היה בעיקר את הדרך חזרה הביתה. במשך השנים קוטר הטיול הלך והתקצר הלך והצטמצם עד שבערוב הימים הספקת בטיולון התפנות בלבד. ששיפצנו את הדירה עברנו לגור לתקופה קצרה בבני ברק. בני ברק זו עיר קשוחה לבני אדם קל וחומר לכלבים וחתולים. מה עוד שגרנו ברחוב הראשי, שתמיד צפוף ודחוק פרט ליום אחד בשבוע. כל ימי החול העיר עסוקה ועמלנית כדבורה עצבנית. אחוזת תזזית, יום ולילה. עיר ללא הפסקה. ניסיתי למצוא שעות בהן הרחוב שקט כדי לרדת איתך. אבל בני ברק לא מספקת שעות שקטות. מוקדם בבוקר ממהרים אברכים כשמגבת על עורפם למקווה. העיר מרושתת במסלוליהם. אחר כך מתחיל זמן התפילות. אחר כך מתעוררים כל מי שלא התעורר עד כה וגודשים את רחובות העיר. ושעברתי איתך ברחוב היו אנשים וילדים נרתעים ממך כמפני יצור שלא הקב"ה בראו. קופצים לצד הדרך מפנינו כאילו הולכתי בשבילי העיר טייגר מזיל ריר נטול רסן. ואת כל כולך כלבונת קטנה שועלית עם פנים תמימות שמעולם לא הזיקו לשום יצור חי אחר. כל אחרי הצהרים גודשים את מדרכותיך וחנויותיך ק"ק ב"ב, נשים ילדים עגלות תינוקות ושוב. בערב , עדין לא התרוקנו הרחובות מקהל האימהות וכבר ממהרים הגברים למנחה ולערבית לבתי המדרש לבתי כנסת, לשמחות ולא עלינו להיפך. אין שעה בה אנחנו יכולות להתגנב לסיבוב קצר ולשוב הביתה בשלום. גם מצבם של חתולי העיר לא שפר. לפחות לא במקום בו גרנו. מזי רעב, חומדים כל בדל אוכל הנדלה מפחים גדושים. קשוחים חתולי בני ברק. יודעי מלחמה. את זוכרת מה קרה כשעברנו ליד חצר שחתולה המליטה בה. אוואו. אני לא יכולה לשכוח איך הגיחה חתולה מהחצר בזינוק אל גבך ותקעה בך ציפורניה ושיניה ואת ייבבת, ואני משכתי אותך אבל לא יכולתי להוריד את החתולה שלא ראתה הרבה כלבים בחייה, ואלו שראתה כנראה לא היו ידידותיים. אינסטינקט מיגור כל יצור חי מקרבת גוזליה גבר עליה. בערים פחות קשוחות לבעלי חיים אימהות לא מזנקות ממקום מרבצן לתקוף כלבים. אבל בני ברק זו מדינה אחרת. לא רציתי לפגוע באימא הגיבורה מחד גיסא אבל שלומה וכבודה של חמד היה בראש מעייניי מאידך גיסא. התקלה הסתיימה כשמשכתי אותך במהירות ברצועה, להרחיקך ממקום ההתנפלות, והחתולה שחשה שהיא מתרחקת מגוריה הרפתה באחת מאחיזתה ושבה במרוצה למרבצה. כבר נרמז שאוכל היה אחד התחביבים האהובים שלך. לא היה דבר אוכל שסירבת לו. גרגירים יבשים, שאריות מזונם של החתולים, לחם, ירקות - הכול הולך. אם כי קיימת בקפידה סדר קדימויות שלפיו יוגורט חתם אותו, עיקמת את האף נוכח כפית היוגורט שנחתה בצלחתה אבל זה לא מנע ממך, אם כי באי רצון מופגן, לאכול אותו. סירוב לאוכל כמעט לא היה אופציה. כשבאה קייסי להתארח לחודש, ועימה הגיעה חבילת נקניקים ובשר מעולה כי "היא-לא-אוכלת-שום-דבר-אחר- ואל תתני לה אוכל יבש לכלבים היא תמות מרעב"" חשבתי לעצמי שחמד שלי ממש עושה לי חיים קלים בכל הנוגע לענייני אוכל. אמנם אחרי יום תמים גם קייסי בלסה גרגירי אוכל יבש פשוטים כמו היו הם נקניקיות, ובכך מוטטה את התפיסה כאילו אוכל יבש משמעו הרעבת מוות, מה שמוכיח שתחרות וקנאה תמיד עוזרות. שהיא תשאיר את זירת הצלחות על תוכנן לחמד בלבד? ממש לא. פולניה אמיתית. חמד גילתה תושייה רבה בכל הנוגע לאוכל עד כדי שיתוף הפעולה בינה לבין החתולים. מכיוון שקפיצה על השולחן היו מבחינתה מחוץ לתחום, ולו בשל מגבלות גופניות היא ניצלה את גמישותם של חתוליי הבית, שהיו קופצים על השיש ועל השולחן, מוצאים שם שאריות לחם או כל דבר אחר שהושאר, משחקים איתו, מכפכפים אותו עד שהיה נוחת על הרצפה ומכאן דרכו לקיבתה של חמד, שישבה למראשות השולחן והמתינה בסבלנות, היה קצר מהיר ואלגנטי. מהר מאוד גילתה חמד שאפשר לאלף אותנו די בקלות. היא למדה שכל פעם שהיא מרימה את צלחת האוכל שלה בפיה, ונושאת אותה אלינו בשעת ארוחה משפחתית, היינו כרפלקס מותנה ממלאים את הצלחת בפריטים ממזוננו, ואף צוהלים מצחוק. במשך הזמן היא שכללה את התנהגותנו. היא תמרנה אותנו להגיד לה "איפה צלחת" ולשמע מילים אלו הייתה חמד יוצאת לחיפוש הצלחת, מוצאת אותה ורצה לתגמל אותנו באפשרות שנתנה לנו לצ`פר אותה גסטרונומית. לעיתים , עת הייתה ממתינה לשווא ל"איפה צלחת" שלא הגיעה, הייתה מגלה יוזמה, לוקחת את הצלחת בפיה, מתיישבת למראשות השולחן כשהצלחת תלויה על שן אחת שלה, תולה בנו את מבטה שאמר. תאכלו, תאכלו לכם לתאבון. מה איכפת לי. אני יושבת כאן ואתם לא מזכים אותי אפילו בבדל גרגיר . אין דבר. אתם אוכלים ואני אסבול לי בשקט. היינו נשברים ראשונים כל אחד בתורו. חמד, בניגוד לכל מיני תיאוריות מדעיות של מהוללות המכירים בעלי חיים דרך פריזמת המחקר שלהם, ומייחסים תפיסת מושגים לבעלי חיים הנחשבים גבוהים יותר מבחינת התפתחותית , תפסה את המושג כלי במלה "צלחת". היא לא הייתה מותנית על הכלי הספציפי שלה, אלא הבינה שמדובר בכלי קיבול, שלטעמה מיועד למצרכים משובבי בני מעיים. כאשר היא לא הייתה מוצאת את הצלחה שלה, או אם כלי אחר היה מונח בדרכה, ללא היסוס הייתה מביאה אותו בפיה ובעת הצורך גם הופכת אותו כשצידו הקערורי כלפי מעלה. לראות אותה עם הצלחת תלוי על שיניה היה מראה מצחיק ומשובב ועורר בנו תקווה לעתיד בו תתחיל להרוויח את לחמה בקיבוץ תרומות של עוברים ושבים. את זוכרת שברחת מהבית? בעצם לא ברחת אלא רצת לחפש אותי, וזה היה עוד בהיותינו בבני ברק, עיר קשה לשכמוך. דלת הדירה לא הייתה סגורה ואת חמקת החוצה ורצת ברחובות ואני שהייתי בנהיגה ברחוב סואן ראיתי פתאום אותך רצה כאחוזת אמוק. ואת אישי רץ אחריך בלי שום סיכוי להשיגך עד שצעקתי מבעד לחלון את שמך באמצע ההמולה. לא הייתה לי אפשרות לעצור, אבל גם לא הייתי מסוגלת לנסוע. לבסוף חניתי את המכונית ורצתי הביתה לראות אותך שם רועדת ליד דלת הכניסה. חזרת לבדך, אהובה קטנה. איזה מזל היה לנו. התחרטת על מעשיך הפזיז ותיקנת. איזו הקלה הייתה לנו. איזו הקלה. אל תעשי את זה שוב, מתוקה שלי. אינך יודעת מה קורה ברחובות למתוקים כמוך. מאות אלפים כמוך נתפסים ומובלים כשה לטבח. ממש כך. אני לא רוצה לספר לך על מקום נורא אחד בתל אביב שרוב רובם של הכלבים והחתולים שמובאים לשם תאבי חיים, מוצאים להורג תוך זמן קצר. במאות. באלפים. תעשיית מוות מפותחת משומנת ומיוחצנת. לא מזמן התראיינה וטרינרית אחת שעובדת שם, כשהיא הורגת ובוכה. מסמנת איקס על תא של כלב חמוד ממש כמוך ומוחה דמעה, כאילו מישהו מכריח אותה לעבוד במקום הנורא הזה שריח מוות נודף מהקירות. כלבים וחתולים תוססים הופכים אחד אחד לגופות חסרות חיות מוטלות ממתינות לפינויים. האם הם נשלחים לקרמטוריום ויוצאים משם בסלילי עשן מבחיל? או קבר אחים עושים להם? או אולי נזרקים כך כמות שהם לזבל? מה שידוע שמזרק המוות לא נח. וזה עוד "טוב" עלינו לברך על כך שחיי האומללים ניטלים מהם בזריקת מוות ולא ברובה מסמרים שפצפץ את מוחם כשם שהיה נהוג שם לפני שנים. חמודה שלי אני ממש לא רציתי לספר לך את כל זה. זה לא לאוזנייך הרכות. אני רק רוצה להזהיר אותך. אנא היזהרי, אל תברחי, אל תעשי זאת שוב. ובדיעבד אני יכולה להעיד שאכן לא עשית זאת שוב לעולם. אוטו גלידה היה עובר ברחוב כל יום שישי בצהרים ומכריז על בואו בניגון חזק ומתמשך, ואת, יפיפייה שלי, היית נעמדת במרפסת, פושטת צווארך לשמים ושרה שיר נוגה של יבבות שועליות אוווו אווו אל השמים, מתאחדת עם אבות אבותיך השועלים הקדומים. אבל אם היית שמה לב שראינו אותך, היית מפסיקה, מבוישת מורידה את ראשך ונכנסת הביתה. בשנה האחרונה, היה לך קשה. ברח לך פיפי, הארטריטיס התגבר והתחלת לצלוע, את עיניך כיסה דוק לבנבן של קטרקט, וגם השמיעה שלך הלכה והתעמעמה. כבר לא הייתי מוצאת אותך ליד הדלת לשמע רשרוש המפתח במנעול, לא היית מודיעה לי שמצלצלים בדלת בנביחות שמחה, שקעת לעולם ערפילי ודומם. אפילו את זיקוקי יום העצמאות עברת באדישות, ומכונית הגלידה לא הייתה מפיקה ממך שירה. ניסינו לעזור לך מעבר לטיפולי הווטרינר. רקפת שבאה הביתה, הקלה עליך בטיפולי מחטים סיניות, הכינה לך טיפות באך, ועיסתה את שריריך במסאג` טווינה. אפילו סידרנו לך מטפלת פיליפינית שתוריד אותך כמה פעמים ביום כשאנחנו לא היינו בבית, כדי שלא תצטרכי להתאפק. ואכן החזקת מעמד לא רע. לעיתים, בנוח עליך רוח שטות, היית מתיישבת באמצע הסלון ו"לא מרשה" לאף חתול לעבור. היית רוגנת עליהם והם היו מצייתים לך ועוברים תוך איגוף רחב סביבך. החזקת מעמד לא רע, עד השבועיים האחרונים לחייך בהם ראינו את ההתדרדרות קורת לנגד העיניים. יום אחד הרמת את ראשך והבטת בי עמוק לתוך העיניים. מבט גדול, חום, טוב, מדבר. אבל הפעם זו הייתה שפה שלא הבנתי עד תום. או לא רציתי להבין אולי כי מבטי היה לח ומעורפל, כמו עיניי הבינו ואני לא. נשמתי קלטה ואני לא. זה היה מבט של פרידה, אהבה, תודה וסיפור של סופה של דרך ארוכה. את כל זה הבנתי בדיעבד. הכדורים שנתן לך הווטרינר לא עזרו. ליבך הלך ונחלש. ביומיים האחרונים כמעט שלא היה לך כוח לקום. הייתי מוצאת אותך במרפסת, כי לא רצית ללכלך את החדר. בשל מצבך לא הערנו לך ולא ביקשנו ממך לעשות את צרכיך במרפסת, את מרצונך הלכת. אבל לא היה לך כוח לחזור והייתי מוצאת אותך שוכבת ולוקחת אותך בידיי ומחזירה אותך לכרית הגדולה שהיא המיטה שלך, ומשכיבה אותך ומנשקת אותך ומלטפת אותך ואומרת שלך שהכול בסדר. זה יכול לקרות לכל אחד. ביום האחרון כבר לא קמת ממיטתך. החלפתי לך כמה פעמים מצעים. אני לא יודעת מה משמעות דקה בחיים. לא הייתי מחישה את מותך אף בדקה. מי שמני. תפקידי להקל עליך את חייך. להקל על כאבים בתרופות, להיות איתך. ביום שני ערב טו באב, חיכית לי שאחזור מהעבודה. חיכית לאישי שחזר אחריי. חיכית לנו. והיינו איתך. עכשיו את כאן, לידי, בחצר. לא הרחקתי אותך ממני. נכון אדמה מכסה אותך, אבל את הרי מרשה לי לדבר איתך, כמו שדיברנו תמיד. הגשם יורד ומרטיב את האדמה שאת שוכבת תחתיה ומוהל את הדמעות.



אחורה

חדשות

  • עמרם מצנע מצטרף לציפי לבני

  • במסיבת עתונאים היום הודיעה ציפי לבני על הצטרפותו של עמרם מצנע למפלגת "התנועה".

  • עצומה להמתת חסד

  • לאחר המקרה הטרגי של הרופא אשר עזר לבתו חולת הסרטן למות והתאבד,

    עולה שוב הסוגיה של המתת חסד.