הקולנוע כפנטסיה


הקולנוע הוא נושא ענק, נושא נפלא, והדיון כאן הוא קטן וחלקי ביותר. אני אומר חלק קטן מן הדברים, יודע כי הם "בעירבון מוגבל" וזקוקים מאוד להמשך.


קראתי בעניין את חילופי הדברים בפורום, שהתחילו בספרות והגיעו לקולנוע. הגיע הזמן להתייחס קצת גם אל הקולנוע. קצת, אני מדגיש, כי הנושא גדול בהרבה מאוד מהמסגרת שלנו כאן. אז אני מתנצל מראש - הקולנוע הוא נושא ענק, נושא נפלא, והדיון כאן הוא קטן וחלקי ביותר. אני אומר חלק קטן מן הדברים, יודע כי הם "בעירבון מוגבל" וזקוקים מאוד להמשך. אם כן, נפתח כך: הקולנוע הוא באמת המשך ישיר של הספרות, ועם התרבות הגדלה והולכת של סוגי המסכים ושל מספר המסכים במאה העשרים, לפני אחד מהם אתם יושבים ברגע זה, הגיע הזמן לדבר על הפנטסיה על המסך (על המסך הגדול למינהו וגם על המסך הקטן לסוגיו). לקולנוע יש כללים משלו: יש לו גם הכללים הויזואליים, העושים בו את המבע המילולי חלקי, הדוחקים את המבע המילולי אל חלק מהאמנות בלבד; גם כללים של "חד פעמיות", כי אפשר לראות סרט שוב ושוב, אבל, לא באותה צורה בה אפשר להחזיק ספר פתוח ביד, לעצור ולחזור בו בנוחות; גם כללים של פסיביות, כי מישהו אחר עושה את הדברים בשבילך, ואתה, הצופה, יותר פסיבי משאתה כקורא - למשל, בספר הקורא, הקוראת, יכולים לקפוץ ממקום למקום, ובסרט מישהו אחר מסדר להם את הצגת העניין; גם הכללים של "פסיביות הדמיון", כי את רואה את הדברים מוצגים "כמציאותיים", הם ברורים לך מאוד, אבל, מצד שני, קשה לך יותר לדמיין את הדברים כרצונך; גם הכללים ה"שבטיים", כי האמנות הפלסטית ה"חיה" היא אומנות שבטית - אפילו כשמדובר בטלוויזיה ביתית, לסרט, עקרונית, יכולים להיות, ובדרך כלל גם יש, הרבה יותר צופים, והוא נצפה בצוותא, לעומת הספר הנקרא באינטימיות; כסיכום, אפשר לומר, כי במישורים מסוימים לקולנוע יש יותר כוח מלספר, ובאחרים יש לו פחות כוח. מלכתחילה, מרגע שנוצר, התפתח הקולנוע בשני כיוונים (גם נוגדים זה את זה וגם משלימים): הדיוק ה"ריאליסטי" וההמראה ה"פנטסטית". מצד אחד, המצלמה היא עין נוספת, "אובייקטיבית", חסרת פניות, מתמידה ונאמנה לאשר היא "רואה". המצלמה היא תוספת לכוח הראייה האנושי, שהוא חוש התפישה המפותח ביותר מחמשת החושים האנושיים. בהיותו כזה, מתואר תמיד חוש הראייה גם כדרך של הבנה, גם כדרך של עשיית סדר. לא במקרה מכונה ההשגחה האלוהית גם "עין רואה". אם כך, הקולנוע הוא תיעוד עליון ואובייקטיבי. מצד שני, המצלמה יכולה גם לראות" מזווית שעין אנושית אינה יכולה לראות ממנה. היא יכולה להיכנס למקומות שעין אנושית אינה יכולה להיכנס לתוכם, להיות במקומות שעין אנושית אינה יכולה להיות בהם. אגב, גם מבחינה זו יש במצלמה מן ה"עין רואה" האלוהית - זווית ראייה אחרת, אם תרצו, זווית ראייה מוחלטת. גם טכנית יש בקולנוע שני הכיוונים הנוגדים: מצד אחד, דיוק טכנולוגי הנאמן ביותר ל"עובדות", ומצד שני סוג של אשליה, סוג של "עבודה בעינים". לא במקרה אחד הכינויים, התארים, הרווחים (והמשופשפים) ביותר של הקולנוע הוא: תעשיית האשליות (היום הפוליטיקה תפשה תואר זה). כשמדובר בהתפתחות הקולנוע בשני כיוונים נוגדים, צריך להבדיל בין טכניקה קולנועית, הטכניקה בה עושים את הדברים, ובין התוצר המוגמר, מה שנראה לעין הצופה. הטכניקה היא תמיד אשלייתית (התפאורה, העריכה וכדומה). לעומת זאת, התוצר המוגמר יכול להיראות אמינות מציאותית, יכול להיראות כהרפתקה דמיונית. אנחנו מדברים כאן, כמובן, על התוצר המוגמר. מנקודת-מבט של התוצר המוגמר, מתחילתו הקולנוע היה מעין מעבדה זולה, יחסית, להמחשת הדמיון האנושי, ועל הבסיס הזה תפוצתו הענקית. הוא מראה לך מה יכול/מה עלול/מה צריך להיות. ז'ול וורן כתב על אנשים שיורים עצמם בפגז תותח ענקי ישר אל הירח. מלהיב ומשעשע. עוד יותר מלהיב ועוד יותר משעשע לראות איך הפגז הענק הזה נתקע בפרצוף הירח, ישר בתוך העין. כי פנטסטי וקומי הם שתי הגזמות קרובות אחת לשניה, זוכרות? ההגזמה הפנטסטית יכולה לנבוע מכל מיני סיבות. בסרט ההתחלתי, הסרט האילם, היא נובעת, למשל, בגלל הצורך להמחיש בהצגה (הראייה) את מה שאי אפשר עדיין להגיד, בסרט האילם, והסרט מגזים גם כמו שפנטומימאי מגזים. צורה אחרת של הגזמה פנטסטית בקולנוע היא הסרט המצוייר. שוב, האגדה מקבלת צורה מוחשית. לא עוד מספרים על בעלי חיים מדברים, מראים אותם מדברים ומתייחסים זה לזה התייחסות אנושית לגמרי. בהתחלה היד הייתה זו שציירה באולפני הקולנוע. אחר כך המחשב שעושה זאת בהיקף גדול לאין ערוך, ובכל בית ועל כל מסך. סיפורי מד"ב, הפלגות בחלל ובזמן, תיאורי מצבים שעדיין לא ראינו, יצורים אגדיים למיניהם, לובשים, באמצעות התפאורה הממוחשבת, אופי מציאותי שווה למציאות המוכרת לצופה, אותה הוא רואה בסרט. נוצרת מציאות סינתטית חדשה, שרק הדמיון הוא הגבול לה. וכמו שלסופר ולצייר יש חותם אישי, וככל שהם גדולים יותר, כך השפה הייחודית שלהם ברורה יותר, כך בקולנוע. אני יכול להביא דוגמא מבמאי קולנוע שהשפיע לי על נעורי בצורה גדולה, אינגמר ברגמן. הסרט "החותם השביעי", למשל. האביר המשחק שחמט עם המוות. כמשל, כחידה, כאימה נוראה. הקולנוע משאיר תמונות שלא תימחינה. או משל אחר הקשור בחוויה שלי, הסרט "המשפט", אורסון וולס, על-פי קפקא. עד כמה שאני קורא שוב ושוב את קפקא כל השנים, עדיין יוסף ק. בעיני הוא סינתזה של צילומי קפקא עצמו עם דמותו של אנתוני פרקינס מסתובב לו על רקע העיר הסהרורית בשחור לבן. מצד אחד, הסרט מגביל את הפנטסיה, כי הוא נותן לה צורה אחת מתוך אינסוף צורות אפשריות. מצד שני, הוא מממש אותה, כי אם הוא קולע לאישיות של הצופה, הוא ממחיש אותה בצורה שלא תישכח. כבר כתבתי קודם, ואכתוב זאת עכשיו במפורש: בתחילתו, הקולנוע השאיר את הצופה פסיבי יותר מן הספר. עם התפתחות המדיום הזה, הקורא הולך ונעשה יותר מעורב בו, אישית. בעתיד אני רואה מצב שבו אתה או את תהיו הגיבורים הפעילים בסרט או המזדהים הפעילים בו. הוא יקרה במציאות שלכם, יהיה חלק מישותכם. בעזרת הקולנוע המציאות תתרחב או אנחנו נתרחב בה. ותחשבו על זה.


אחורה

חדשות

  • עמרם מצנע מצטרף לציפי לבני

  • במסיבת עתונאים היום הודיעה ציפי לבני על הצטרפותו של עמרם מצנע למפלגת "התנועה".

  • עצומה להמתת חסד

  • לאחר המקרה הטרגי של הרופא אשר עזר לבתו חולת הסרטן למות והתאבד,

    עולה שוב הסוגיה של המתת חסד.