כוכבית בבלוגוספירה


יפעת כהן, בת 27, בלוגרית עוסקת בניהול אתרי אינטרנט וניהול קהילות.בעלת טור במגזין הגברים MAXIM בראיון לנש"ר נשים ברשת. http://yifat.cafe.themarker.com

את יפעת פגשתי בועידת האינטרנט של דהמרקאר ורציתי לגלות את סודותיה של בלוגרית מצליחה. מתי היה המפגש הראשון שלך עם רשת האינטרנט? התחלתי לגלוש באינטרנט לפני 11 שנים. היה לנו מחשב PC עתיק עם מסך VGA, תקופה בה הרשתות החברתיות היו רק בגדר חלום, ובאותה תקופה נחשפתי לראשונה לאינטרנט והתחלתי לגלוש בתכנת הצ`אטים mIRC. עם השנים נכנסתי עמוק יותר לעולם תוכן הגולשים שהתפתח, ובמשך הזמן ניהלתי פורומים בתפוז וניהלתי רשת חברתית ב-MSN. כיצד ומתי הפכת לבלוגרית? אני כותבת מאז שאני זוכרת את עצמי. בגיל 5, לפני שידעתי לכתוב, הייתי מכתיבה לאמא שלי שירים שהמצאתי בתור ילדה. במהלך השנים כתבתי שירים למגירה, ולפני שנתיים וחצי נתקלתי ברשת חברתית באינטרנט בה לכל אחד היה בלוג. לא ידעתי מה זה בלוג ומה זה פוסט (רשומה בבלוג), ובכל זאת פתחתי לי שם עמוד. חברים מהאתר אמרו לי להתחיל לכתוב פוסטים, ולמרות שלא היה לי מושג מה ואיך, פשוט התחלתי לכתוב. מאז- לא הפסקתי. לימים פתחתי שני בלוגים נוספים. את הבלוג הנוכחי שלי שנקרא: "לפעמים בוחקת לפעמים צוכה", פתחתי בדה-מארקר קפה לפני שנה, עוד בימים הראשונים להקמתו. כמה את מגלה וכמה את מכסה? מהם הגבולות? זה מאוד תלוי סיטואציה ותלוי באנשים שחולקים אותה איתי. בגדול, קו אדום אצלי הוא חשיפת זהויות של אנשים עליהם אני כותבת. אם אני רוצה לכתוב על קרובים לי, תמיד אשאל אותם קודם אם הם מסכימים לכך, ואם כן- האם להשתמש בשמם או בשם בדוי. כשאני כותבת על דייטינג ועל יחסים אני לא חושפת את זהות הבחור וכך אני מרגישה חופש לכתוב על החוויות האישיות שלי בלי לפגוע בצד השני. לגבי פרטים אינטימיים מאוד, מבחינתי הם אינם נחלת הכלל ואותם אני שומרת לעצמי, למרות שפרטים עסיסיים ו"צהובים" מושכים קוראים רבים. חשיפה טוטאלית והתערטלות על המקלדת היא בבחינת התאבדות מבחינתי, ואת זה עדיין לא עשיתי, למרות שחשיפה כזו היא זו שנותנת את הרייטינג הכי גבוה לבלוגר. אני עדיין לא מוכנה למכור את פרטיותי ונשמתי בשביל הרייטינג, אבל כאן אני מגיעה לנקודה מעניינת שכל בלוגר מכור נתקל בה בשלב די מוקדם: בשביל מי אנחנו כותבים, בשורה התחתונה? בשביל עצמנו או בשביל הקוראים והרייטינג? מה הניע אותך לכתוב? מילים תמיד מדגדגות לי בבטן. אני מוצאת את עצמי הולכת ברחוב ורוקמת פוסטים במוח, תוך כדי הליכה. כשאני מגיעה הביתה אני רצה לכתוב על דף את כל הבליל שהצטבר, ונולד לו פוסט. מילים הן האהבה הכי גדולה שלי, וזו הנאה צרופה לשחק איתן, לפלרטט איתן ולגרום להן לחבור זו לזו ברצף קוהרנטי שישקף מה מתחולל שם בפנים. הכתיבה היא דחף פנימי בלתי נשלט לבטא את עצמי, ואפילו לחשוף. אין לך שום בעיה עם החשיפה? צריך לזכור שאני ורק אני מחליטה מה אני כן מוכנה לחשוף ומה לא. יש לציין שהמון דברים נשארים מאחורי הקלעים, בבטן ובלב, ולא יוצאים החוצה, מבחירה. זכותי ככותבת להחליט על מה לכתוב ואילו פרטים להשמיט. מה גם שלא כל פוסט נכתב על חיי האישיים, וחלק מהפוסטים שלי הם כתיבת דעה או כתיבה כללית על אירועים שמתחוללים סביבנו. על אילו נושאים את כותבת? אני כותבת על הכל. על החיים שלי ועל החיים בכלל. לפעמים אני כותבת על אירועים מחוללים בחיי, כותבת מה כואב או מה הופך אותי למאושרת, ולפעמים אני מבטאת נקודת מבט שלי על אירועים שקורים מבחוץ, על העולם. למה את כותבת דווקא במגזין גברים? הראש הגברי מרתק אותי. בתור נשים אנחנו לפעמים מוצאות את עצמנו עומדות חסרות אונים מול השאלה: `מה, למען השם, הוא חשב לעצמו?!`. דברים שנורא ברורים לנו, כנשים, גברים לעולם לא יוכלו להבין, ולהיפך. בתור ילדה תמיד הייתי טיפוס "מתבונן", ומשבגרתי נורא סיקרנו אותי ההבדלים התהומיים בין גברים ונשים- בחשיבה, בהתנהגות, בהתייחסות לעולם. מאתגר אותי לפצח את סוד השוני הזה, ובמגזין אני מנסה לכתוב ב"שפה" שלהם ולהגיע לראש שלהם. אני מקבלת פידבקים חיוביים, למרות שמדי פעם עדיין משתרבבת לה אותה נימה "נשית", גם כשאני מנסה להעלים אותה לגמרי. פה בדיוק טמון האתגר, וזה חלק מההנאה העצומה שבכתיבה שאנחנו לא מורגלים בה. בבלוג שלי, לעומת זאת, אני כותבת ישר מהקישקע, בשפה הכי שלי. אני כותבת אותי, נטו. האם נתקלת ברשת בהטרדות מיניות שוביניסטיות? אם כן, איך את מגיבה? מהבחינה הזו, הרשת הוירטואלית היא שיקוף של המציאות. יש בה גברים ונשים, ומטבע הדברים ישנן אינטראקציות בלתי פוסקות. אני מקבלת פניות מגברים ואני לא פוסלת היכרות וירטואלית, אך ישנן פניות שהן בגדר הטרדה ומכאלה אני פשוט מתעלמת. את מסכימה להגדרת הבלוגרים כ"עבדים של בעלי הרשתות החברתיות"? אני לא חושבת שבלוגר הוא בגדר "עבד" של האתר בו הוא כותב. מעולם לא הסתכלתי כך על בלוגרים, וגם לא חשתי כזו. הבלוגר כותב לשם הנאתו הפרטית בלבד, לפעמים מתוך צורך אישי. זה נכון שהבלוג ממכר, וזה נכון שלפעמים קיימת תחושה של מחויבות לכתוב, ולו למען הקוראים הקבועים, אבל אני לא חושבת שההגדרה "עבד" מתאימה לכאן. אחרי הכל, הבלוגר מחליט מתי הוא כותב, כמה הוא כותב, ואם בכלל. ויחד עם זאת, הוא חופשי לסגור את הבלוג, לפתוח בלוג באתר אחר, וכיוב`. אם בעל האתר נהנה מכמות גולשים נכבדת, אז גם הוא יוצא נשכר מכל העסק. אני אישית כותבת עכשיו בבלוג השלישי שלי, את השניים הקודמים אני כבר לא מתחזקת. הכל שאלה של היצע. ברגע שנפתחת רשת חברתית חדשה עם רעיון חדשי או הבטחה- כמו ההבטחה העסקית של הדה-מארקר קפה- היא סוחפת אחריה אנשים רבים. זה קורה לרשתות רבות, וזה מה שקרה בשנה האחרונה עם פייסבוק, ולא נותר אלא לחכות לדבר הבא. או ליצור אותו. האם לדעתך צריך לשלם לבלוגרים? היות וכל אחד ואחת יכולים להפוך לבלוגרים, אני חושבת שתשלום לכל הבלוגרים אינו דבר פרקטי. היום לכל ילד יש בלוג, כל אדם יכול לפתוח שניים, שלושה ואפילו עשרה בלוגים תחת שמות שונים, ותשלום לכולם אינו דבר ישים והגיוני. יחד עם זאת, אם ישנו בלוגר קבוע, שכותב ברמה טובה וסוחף אחריו גולשים רבים שמגיבים, שנשארים באתר ואף מביאים חברים, אני חושבת שמנהל אתר בהחלט יכול לשקול לתגמל אותו כראוי, ובכך לדרבן אותו להמשיך לכתוב ולמשוך גולשים נוספים לאתר. מה מאפיין בלוגר טוב? יש שיגידו שכמות התגובות היא הקובעת, אבל אני חושבת שהיא מראה פופולאריות בלבד. לדעתי, בלוגר טוב נמדד באיכות הכתיבה שלו, בדרך בה הוא מביע את עצמו, בכתיבה הקולחת, האנושית והמעניינת. יחד עם זאת, אני לא חושבת שיש מתכון מנצח שיכול להפוך אדם לכזה. זה דבר שצריך לבוא מבפנים. אני אישית מכירה מספר בלוגרים טובים שמנצנצים בחשכת הבלוגספירה הכוללת, ולכל אחד מהם ישנו סגנון ייחודי משלו. במה את מעוניינת לעסוק בעתיד? אני מעוניינת להישאר בתחום תוכן הגולשים באינטרנט, אני מרגישה שזו הנישה שלי. בעבר זה נחשב ל"דבר הגדול הבא", אבל כיום זה הדבר הגדול שכבר קורה בהווה, ממש מתחת לאצבעותינו המקלידות.


אחורה

חדשות

  • עמרם מצנע מצטרף לציפי לבני

  • במסיבת עתונאים היום הודיעה ציפי לבני על הצטרפותו של עמרם מצנע למפלגת "התנועה".

  • עצומה להמתת חסד

  • לאחר המקרה הטרגי של הרופא אשר עזר לבתו חולת הסרטן למות והתאבד,

    עולה שוב הסוגיה של המתת חסד.