להפקיע את הלאומיות והמיליטריזם מידי הגנרלים


ביום עיון רב משתתפים, שרובם היו קציני צה"ל ואלופיו מימי הפלמ"ח והילך,אשר התקיים לרגל " 40 שנות ביטחון לאומי" (אף שאני ספרתי קרוב ל 100 שנות מלחמה וביטחון), בפאר וב"הרבה מזון והתכבדויות"

כיאה לאימרה המלווה את צבאות כל העולם ש"הצבא צועד על קיבתו". שמו של יום העיון אכן נקרא כפי שציינתי ,אך כבר בתחילת סדר היום הכתוב הופיע סימן שאלה ושאלת "הלאן", והדילמות בחיינו הנובעות מההקשר החברתי צבאי ומן הביקורת שהצליחה לחדור לצה"ל ולהעמיד למבחן מספר מערכות כגון :מערך המילואים הקשר בין מערך הסדיר והמילואים המרת השרות הצבאי בשרות לאומי אזרחי השפעת הצבא על התרבות. לאומיות ומיליטריזם. וראה זה פלא, מיד לאחר נאום הפתיחה של חבר הכנסת יוסי שריד אשר דבר על הצבא , כקו המשווה של החברה הישראלית, כמסגרת המביאה למוביליות חברתית של אוכלוסיות מסוימות, מנוף המעבירם תוך קורס של מספר חודשים ומפגיש אותם עם אפשרויות המזניקות אותם מבחינה ריבודית למקומות. שלא היו מצליחים- להתברג אליהם אלמלא הצבא, ניתנה ההרצאה המרכזית ביותר לפרופסור חנה נווה,אשר בגינה הגעתי ליום עיון זה. נושא ההרצאה היה:"לאומיות ומיליטריזם- פני התרבות בישראל", וכפי שאכן קיוויתי, פרופ. נווה הפליאה בלשונה העשירה, ובעזרת עולם הדימויים בהם העשירה את הרצאתה והביאה אותנו למחוזות אשר מעט מאוד אזרחים מעיזים להגיע עדם וקל וחומר מעיזים להתבונן בהם. היא דיברה על הקשר בין הציונות והאדמה אשר הביא למיליטריזאציה, על האמהות המגויסות למיליטנטיות,על הקולקטיב הישראלי שבתחילת דרכו היה גוף אגררי,והפך בהמשך הדרך להיות גוף לוחם, על העצמת הבית הלאומי לעומת הבית הפרטי,העוצמה של השיקוף גברה בעזרת הציטוטים מן השירה והסיפורת.ההמחשה כיצד המיליטריזם חדר גם לשפה העברית הייתה כמו איזמל במוחם ובליבותיהם של הלוחמים הצעירים והוותיקים, אשר בלהט המלחמות שרו כמו כולנו,ואף יותר את השירים המצוטטים, אך לא עצרו אף פעם לבדוק את התכנים והמשמעויות מאחורי המילים. הם שרו:" את חכי לי ואחזור", כי הצבא במפורש העדיף את הגבר, ואת האשה שמו בצד לחכות. טבנקין כתב:" כל בני דורנו הם דומן להתיישבות על אדמת ארץ ישראל "וחזק את המעבר מ " ציונות וכיבוש הקרקע." " לכיבוש הקרקע ע"י המוות". או בדברי השיר שאושר בשפתי כולנו:"אדמה אדמתי,ארשתיך לי בדם שאדם ונדם" וכך התקדש טכס הנישואין בשפיכות דמים. או האם האומרת:" מה אתלונן כי נפל על המשמרת,שהרי חונך לעבודה. ולהגנה?" הילדים נולדים ומאכלת בליבם, וזאת מקדמת דנא, עם סיפורי העקידה הנלמדים בגיל כה רך,ומפמפמים פנימה את אתוס הגבורה של "טוב למות עבור ארצנו". וכמעט שאין דרך לעיצוב זהות בלי הזירה הקרבית. ואז הגיע השבר הפוסט ציוני. ב1967 מתחיל הסירוב לאותם ציפיות ש"השרות וההקרבה הם סמל לזהות" העמדת הראי בפני " דור המדבר" הייתה קשה להם מנשוא, אחד מן האלופים דבר על הקדמה והפתיחות ששוררים היום בצה"ל, מעצם הזמנת הפרופסור- אישה לתוך המבצר הגברי ונתינת מעמד הבכורה להרצאתה במיקום הזמן. ואז יצא קצפו, כמו אחר כך קצפם של אלופים אחרים אשר לא יכלו להביט במראה שהעמידה בפניהם פרופסור חנה נווה, אשר תיבלה את דבריה במילים אשר בגסותן בדרך כלל הן נחלת הגברים,(תיבול אשר היה ציטוט מן השפה של העולם האזרחי ותרבותו והובא כדי להמחיש, והפקעתם והשימוש שעשתה בהן הפרופסורית הצעירה והמוכשרת, היקשו עליהם את עיכול הרצאתה, ואף היו שגמרו את דבריהם שלא בפומבי בתמיהה על כך שאיש הצבא ,בעל התפקיד הצבאי הבכיר הנשוי לה, מוכן להמשיך ולהיות נשוי לה. קצת ילדותי? כן ! גם אנחנו כמו הקצינים עצמם צריכים להפסיק לטמון ראשנו בחול, וצריכים להפסיק ולהאליל את קציננו ואלופנו, ולראות בהם עושי תפקיד אשר הפקיעו את המנדט הצבאי אשר לקחו/אשר נתנו להם,והרחיבו אותו לתחומי חיינו כולם,והגיע הזמן שניקח בחזרה ונוציא מידי הצבא את תחומי הערכים והתרבות, את כל תחומי החיים שאנו רוצים לראותם מעודנים יותר, עשירים יותר במובן של עושר נפשי-רוחני,במובן של פתוחים יותר לביקורת ולשינויים,ואפילו שינויים שיהיו מוצעים על-ידי נשים וכל מי שלא גמר את המכללות הצבאיות. קשה לי להאמין , אבל אולי כפי שכתב "אחד העם" מרע יצא טוב, ואולי מי מן הקצינים הצעירים והבהחלט מבטיחים(לפחות כמו שהיו המבוגרים בזמנם) יעז לקרוא שוב בסיפורת ובשירים מהם ציטטה המרצה,ויעז לעצור ולשוחח עם ילדיו הוא בנושא, עם הילדים המרחיקים עד הודו, לחפש את המשהו האחר, החסר כאן ואולי הם יעזו ללכת עם השינויים אשר צה"ל כל כך חסר אותם.


אחורה

חדשות

  • עמרם מצנע מצטרף לציפי לבני

  • במסיבת עתונאים היום הודיעה ציפי לבני על הצטרפותו של עמרם מצנע למפלגת "התנועה".

  • עצומה להמתת חסד

  • לאחר המקרה הטרגי של הרופא אשר עזר לבתו חולת הסרטן למות והתאבד,

    עולה שוב הסוגיה של המתת חסד.