לילך עדיין לא כאן


לילך כבר בת 7 וחצי והיא עדיין חטופה. מונולוג של ירון רותם אביה של לילך.

חג שני של פסח היה אמור להיות חגיגה כפולה ומכופלת עבורי. הייתי אמור לפגוש סוף סוף את בתי לילך במוסקבה, לאחר שלוש שנים ותשעה חודשים שלא פגשתי אותה כאבא, מאז היתה כמעט בת 4. במקום זאת, אני מוצא את עצמי נאבק מאז מוצאי החג הראשון כדי לנסות ולהשיג אישור לויזה לרוסיה. אני מניח שלחלק מהקוראים העניין מוכר, או לפחות נשמע מוכר. למי שלא - להלן עיקרי הדברים: שמי ירון רותם ואני אביה של לילך, ילדה שנחטפה לרוסיה עלי ידי אמה וסבתה ב- 26/7/2001 מדובר בעצם, במעשה נקמה של גרושתי, על כך ש"העזתי" להתגרש ממנה. היא ידעה שמהרגע שנולדה, הפכה לילך לדבר החשוב ביותר בחיי ולאחר שהתגרשנו, החליטה לפגוע בי ביקר לי מכל. חטיפת בתי על ידי אמה וסבתה התאפשרה בעקבות החלטה שגויה, רשלנית וחסרת תקדים של השופט גרמן מבית המשפט לענייני משפחה ברמת גן, אשר לראשונה בישראל ביטל צו עיכוב יציאה מהארץ לקטינה במעמד צד אחד. לאחר שנה וחצי של מאמצים אדירים איתרתי את בתי במוסקבה, אולם, רוסיה אינה חתומה על אמנת האג להחזרת ילדים חטופים וכל הסיפור לא ממש מעניין שם את הרשויות. מאז שאיתרתי את בתי, ניסיתי לשכנע את גרושתי לאפשר לי לראות את בתי, לפחות ברוסיה, אך ללא הואיל. גם הרב הראשי של רוסיה התערב, אך גם הוא לא הצליח לשכנעה לנהוג בהגיון. עד עתה ביקרתי ברוסיה שלוש פעמים. בפעם הראשונה והשניה, הצלחתי לאתר את בתי ולפגוש בה 5 דקות אומללות ברחוב, במהלכן לא זיהתה אותי, עקב חוסר מזל שהיה לי יום קודם, בו פגשתי באקראי את גרושתי ברחוב במוסקבה. סיכוי של 1 ל- 13 מליון שהוביל לאותו מפגש אומלל בו גרושתי הצליחה להכין את בתי באמצעות מניפולציה שתגרום לה לפחד ממני פחד מוות. אותה ילדה שנלחמה לראות אותי במשך כל השנתיים וחצי שהיינו גרושים בארץ כשגרושתי מנסה להסיתה נגדי ללא הצלחה, הביטה בי באותו מפגש אומלל בקור המקפיא של החורף הרוסי, במבט מבועת אותו לא אשכח כל חיי. בפעם השלישית ניסיתי לפגוש בה ביום הולדתה השישי (14 בספטמבר 2003), כשאני לוקח את הסיכון שהדבר לא יעבור חלק. במקום זאת, מצאתי את עצמי מבלה 8 שעות בתחנת משטרה במוסקבה, עם מסר שרצוי מאוד שאעזוב את רוסיה עם המטוס הראשון, כי אני שרוי בסכנה. עתה, לאחר שנתיים של מאבק משפטי לקבלת הסדרי ראיה ברוסיה, בבית משפט רוסי, כשגרושתי משתמשת בכל טריק שקיים בספר, כדי לדחות את הדיונים ואת ההחלטה, הצלחתי סוף סוף, לקבל הסדרי ראיה ברוסיה; אחת לחודש – 3 שעות ביום שבת ו- 3 שעות ביום ראשון. אם משהו היה מספר לי פעם כי שש שעות בחודש עם בתי יהפכו לפסגת השאיפות שלי באיזשהו שלב בחיי, הייתי חושב שמשהו אצלו לא בסדר. אולם יש רצוי ויש מצוי – רצוי וצריך להחזיר את לילך הביתה, מצוי – פעם בחודש 6 שעות ברוסיה. זה מה יש. אבל מסתבר שגם מה שיש עדיין אין. גרושתי התנגדה אפילו להסדרי ראיה אלו, ערערה והפסידה בערעור, כשאפילו בית המשפט הרוסי מותח ביקורת, יותר ממרומזת, על התנהגותה. לפני שבוע נראה היה שאכן אני עומד לפגוש את לילך. אני עוצר כאן לרגע של חשבון נפש. אני מודה שכשהתחתנתי עם מרינה (גרושתי), שמחתי שהתחתנתי עם בחורה כל כך חכמה. חכמה ויופי הם שילוב מנצח מבחינתי. חכמתה ושנינותה היו חלק מסיבות שגרמו לי לאהוב אותה. בשלב מסויים השנינות הפכה לארסיות והחכמה למנוף לניגוח ולריב. בסופו של דבר, היא הצליחה לגרום לי להפסיק לאהוב אותה. בדיעבד, כנראה שאם הייתי מתחתן עם מישהי לא ממש חכמה, לא היו לה את היכולות להעלם כך ולהציב בפני כאלו מחסומים בדרך למפגש עם לילך. כאמור, בשבת זו – 30/4/05, חג שני של פסח, הייתי אמור לפגוש, בפעם הראשונה באופן מסודר, את בתי במוסקבה, לאחר פרידה כה ארוכה. לתדהמתי הסתבר לי, כי שמי מופיע במחשב הרוסי ב"רשימה השחורה" של מי שאסור להכניסם לרוסיה. לא צריך להיות גאון גדול כדי להניח שידה של גרושתי היתה בעניין ונראה שיש לה קשרים עם גורמים בעלי יכולת לא מבוטלת ברוסיה. מייד לכשנודע לי על המכשול החדש, מולו אני ניצב, פעלתי מול משרד החוץ הישראלי, כולל הקונסולית והשגריר הישראלים ברוסיה ואף ישירות מול הקונסוליה הרוסית, באמצעות מספר גורמים המכירים היטב את המקרה. על פניו נראה, כי הקונסול הרוסי בישראל מכיר את המקרה, מגלה אמפטיה ומנסה באמת לעזור. העניין הוא שההנחיה הגיע ממוסקבה והמחשב לא מאפשר להנפיק לי ויזה, לפיכך הקונסול הרוסי לא יכול להבטיח שום דבר, פרט להשתדלותו. אומנם אני מקווה כי מסמכי בית המשפט הרוסי והשתדלותו של הקונסול, אכן יעשו את העבודה, אולם עלי להיות מוכן לכך, כי מי שמושך בחוטים עבור גרושתי, הינו גורם משמעותי וידרש מאמץ יותר משמעותי כדי לבטל את רוע הגזירה. במידה ואכן התרחיש הפסימי יתרחש, נראה שאני עומד בפני מצב שערורייתי ממש. במקרה זה, אהיה זקוק לסיוע מגורמים פוליטיים בכירים שיפעלו מול מקביליהם ברוסיה כדי לפתור את העניין. עד כמה שידוע לי איני סוחר סמים או טרוריסט מסוכן שקיימת סיבה אמיתית לאסור על כניסתו לרוסיה... השאלה היא, האם באמת למישהו אכפת מכך שילדה בת 7 וחצי מנותקת מאביה וממולדתה מזה למעלה משלוש וחצי שנים וזאת בעקבות מחדל נוראי של שופט, קרי – המדינה, שהרס במחי קולמוס את חיי בתי וחיי שלי, ואתם יודעים מה - גם את חייהן של גרושתי ואמה, שאהבו את הארץ וחזרו לרוסיה, מדינה ממנה סלדו, בעיוורון הטירוף הנובע מהקו הדק מאוד המפריד בין אהבה לשנאה תהומית הניזונה מאש הנקמה. איך אמר לי אברי גלעד בריאיון שנערך עמי לפני יומיים בערוץ 10, "ייתכן וזה הזמן להתפקד לליכוד". אף פוליטיקאי, או איש עסקים בעל השפעה, לא עושה דבר בלי שיש לו איזושהי נגיעה אישית, או אינטרס מובהק קרי- תמורה כלשהי ממעשיו (מתנצל על הציניות, אך בינתיים זה המצב, עד שלא יוכח אחרת). אגב, אם אתם תוהים מה קורה עם השופט גרמן, בפועל כלום. אומנם הוגשה תביעה תקדימית כנגדו שעקב חסינותו הגורפת, הפכה לתביעה נגד המדינה, אך הדבר אינו מונע מהשופט גרמן מלהגיש כבר בפעם השלישית השנה, מועמדות להתמנות לשופט מחוזי בישראל. כן, אתם קוראים נכון – מי שהיה צריך לקום, להתנצל ולפרוש בבושת פנים מכס המשפט, ממשיך ומבזה את הכיסא עליו הוא יושב ולא רק זאת, אלא מנסה להגיע למשרה רמה יותר. גם בפעם השלישית כתבתי מכתב לוועדה למינוי שופטים, אשר כנראה שתרם לטרפוד המנוי. בינתיים. אני מוכן להמר על כך שגרמן ימשיך לנסות ב"שיטת מצליח". לצערי איני מוכן להמר על כך, שאותו שופט חדל אישים, לא יכהן יום אחד בבית המשפט המחוזי.


http://www.lilach.org/


אחורה

חדשות

  • עמרם מצנע מצטרף לציפי לבני

  • במסיבת עתונאים היום הודיעה ציפי לבני על הצטרפותו של עמרם מצנע למפלגת "התנועה".

  • עצומה להמתת חסד

  • לאחר המקרה הטרגי של הרופא אשר עזר לבתו חולת הסרטן למות והתאבד,

    עולה שוב הסוגיה של המתת חסד.