משחקת באש האינטרנט


רומן אינטרנטי לוהט - מימוש פנטזיות מחוץ לרשת. מאת: ענת דקאלו

"Hi Anat, my name is Golan and Im 36. Write something and it could be interesting" "עוד נודניק אחד" חשבתי לעצמי אבל שלחתי לו אימייל סתמי בחזרה, כחלק משגרת ההתכתבות בשעות העבודה (דהיינו שעות הפנאי) אשר פיתחתי לעצמי. אם כן - הכל התחיל באי מייל סתמי ולא מחייב, והאמת היא שתחילת ההתכתבות שלנו לא הייתה מרתקת (בניגוד להתכתבויות אחרות הזכורות לי לטוב) גם כי לקח לו המון זמן לענות, גם כי היו לו שגיאות כתיב שעצבנו אותי, וגם כי שמתי לב שהוא כל הזמן שואל אותי שאלות ומתחמק מכל מה שקשור לחייו הפרטיים. אז כמובן שלא לקח לי הרבה זמן לעלות על העובדה שהוא בעצם נשוי, והשם שאמר לי - בדוי, שלא לדבר על פרטים מזהים אחרים שנשארו חסויים - כצפוי. אבל זה לא הפריע לי, ולהפך - אפילו היה לי הרבה יותר נוח, כי זה נתן לי לגיטימציה להישאר אנונימית גם כן, דבר שאפשר לי לספר לו את הפרטים האינטימיים בסיפורים העסיסיים, אותם לא יכלתי לספר לחברי הקרובים. אז הרגשתי שמצאתי לי אחלה דיל - פסיכולוג במחיר זמן אוויר על חשבון האינטרנט, ועם הזמן התפתחה לה אובססיית אימיילים שהגיעה למצב שבו יום עבודה סטנדרטי מועבר או בכתיבת אימייל או בציפייה היסטרית לתשובה (שאפשרה לי גם לעבוד קצת בין לבין). אז מאחר והתקופה שעברתי הייתה רבת תהפוכות - יואב שעזב ונסע לו לצנוח באריזונה, ואיתי המיתולוגי שבאופן מפתיע חזר לתמונה (למרות שחשבתי שהוא לא ירצה לראות את פני יותר לעולם אחרי הפרידה הצורמת), מצאתי לי אוזן קשבת לכל סיפורי הבחורים שלי, ואני מצ די הקשבתי (קראתי) מפעם לפעם על הבעיות בחיי הנישואין... ואיתי משגע לי את השכל כמיטב המסורת - כן ביחד, לא ביחד - סוג של נקמה, ואני כמו סמרטוט רצפה, מלאה רגשות אשם, מקבלת הכל ומנסה לכפר או לנקות לעצמי את המצפון - במעין סוג של הענשה עצמית. "אני בהתנזרות מגברים" הכרזתי, ולא מעניין אותי אף אחד חוץ מאיתי, וכך נמשך הסיפור כמעט חצי שנה - עד שהגיע יום ההולדת שלי (17.5), בו הוא מצא לנכון לסגור את נושא היחסים שלנו לאלתר (...) שלא לדבר על הנסיעה לאילת שהייתה על הפרק. כן, ניסיתי בכל הדרכים, ואפילו הניסיון העלוב לקנות אותו בסופשבוע באילת עלי - לא עזר. אחרי שירדתי לרמות של תחנונים, בכי ולשחק על המצפון - ללא הועיל, החלטתי שבעצם אני לא צריכה אותו, ולא צריכה אף אחד, ונסעתי לאילת, אמנם עם עצמי, אבל עם הדיסקמן, עם גראס בשפע - שזו כל החברה שהייתי צריכה. ובאילת - ההתחברות העצמית האולטימטיבית. כמו חלום. אני מגיעה בטיסה וממהרת לאורכידאה, שם מחכה לי החדר היפה שלי (לבד!!!), מול הראי, עם המוזיקה שלי באוזניים, ומגיעה למסקנה שאני הכי יפה בעולם (או לפחות כאן בחדר), ושהכי כייף לי לבד! מי צריך אותו בכלל? בערב אני יוצאת לאחת המסיבות השוליות שיש לאילת להציע, לבושה בשמלת הרשת השקופה הלבנה שקניתי יומיים לפני, עם חזייה ומיני מינימלי מתחת - דבר שגורר תגובות בלתי נמנעות מהבחורות והבחורים כאחד, ובכלל - בהתחשב בעובדה שהייתי על גראס- מיותר לציין שהייתי באגו טריפ מטורף. אז חיפשתי את הבחור הכי יפה במסיבה (יש לי חולשה, אתם יודעים) ובחרתי בכפיר - שליווה אותי במשך השבועיים שבאו אחר כך, ולימד אותי את משמעות הביטוי "הבל היופי". כן, יש כזה דבר, אתן יודעות. בחור שמפיל אתכן ביופיו עוצר הנשימה, אך ברגע שמתרגלים אליו (תוך חמש דקות בערך) ומתחילים לתהות על קנקנו - מגלים שאין הרבה מה למצוא שם בעצם. במצבים כאלה, אפילו הזיון לא זיון - שכן ויזואליות זה לא הכל (למרות שזה הרבה), והאמת היא שהזיון איתו שיעמם אותי כל כך שפשוט הפסקתי אותו באמצע! (כמה חבל - כזה חתיך.) אז אחרי שהסיפור עם כפיר הגיע לסיומו באופן טבעי (שכן הוא לא הסכים לקחת חלק בטירוף הקוק אליו נכנסתי, הגעתי למצב ש... אופס! אין לי על מי לחשוב! אז אני מוצאת את עצמי אחרי העבודה יושבת מהורהרת על המזח בחוף מציצים, עם הגוינט שלי והדיסקמן, ואני חושבת על מיסטר אינטרנט, וזה מוזר לי - כי מעולם לא ראיתי בו מעבר לפסיכולוג בהתכתבות, או מילים שרצות על המסך, ופתאום אני מרגישה שהוא הדבר הכי קרוב אלי, ושלמרות כל ההצהרות וההסכמים ביננו (שמירה על האנונימיות), אני בעצם רוצה לראות אותו. לראות אותו? לא בדיוק - כי לא כל כך עניין אותי איך שהוא נראה (לקח כפיר). להרגיש אותו. זאת המילה. אז יום למחרת הגעתי לעבודה, מלאה ברעיונות ציוריים לפגישה המיוחלת, ונתקלתי בהתנגדות מצידו (דבר אליו אני לא רגילה, ולא מוכנה לקבל!). כשהוא אמר שהוא מפחד להתאכזב (בפירוש פרובוקציה!) ולהרוס לעצמו את הפנטזיה, נכנסתי לתפעול "ייהרג ובל יעבור", או במילים פשוטות - wont take no for an answer. מתוך היכרות מעמיקה של המין הגברי ונקודות החולשה שלו, הגעתי למסקנה שכל אשר עלי לעשות הוא לנטרל את מנגנון ההגיון הזה, שלא קשור עכשיו ולא רלבנטי (להזכירכם - הוא נשוי, וטוען שמעולם לא בגד באישתו), על ידי אילוסטרציה של זיון על גבי הצט, דבר ששיתק את שנינו (מה לעשות, גם אני נכנסתי לזה) באמצע יום העבודה. כמובן שבסוף הוא נכנע, וקבענו לאותו יום בערב (אין סבלנות למחר), אבל בתנאים שלי. כשהוא התקשר אלי בפעם הראשונה (אני כבר יצאתי מהמשרד ובדרכי אל הים) הרגשנו שאנחנו מכירים כבר שנים (כמה בנאלי, אבל נכון), ודיברנו שעתיים - ואני על המזח (כמו יומיים לפני), מסבירה לו את מהות הפגישה. וכך היה. אחרי כל ההכנות המתבקשות (אמבטיית קצף, שוב השמלה השקופה וכמה שורות קוק - הולכת עם הפנטזיה עד הסוף) מצלצלים באינטרקום - right on time. "קומה רביעית - הדלת פתוחה", אני אומרת לו, ובעודו עולה אני ממהרת לסיים את הסיגריה (היא גם מחוזקת עם כמה פירורים) ולקשור את העיניים - כמוסכם. הוא נכנס - שנינו מרגישים קצת מוזר. אלו כבר לא מילים רצות על המסך. this is real life. אני מציעה יין (שזה התחליף היאפי לגוינט להרגעת הרוחות) ומתפעלת - כוסות, פותחן ובקבוק - והכל בעיניים קשורות. לא היה צריך הרבה לדבר. את כל מה שהיה להגיד כבר אמרנו. זה פשוט קרה מעצמו. אצלי על הספה, אני עם עיניים קשורות, אמביינט (speedy J) ברקע, ואני לא רואה כלום אבל מרגישה הכל. אני מרגישה אותו נכנס אלי, את ההתמזגות הפנימית והרוחנית, ואני מגיעה לרמות שקשה לתאר במילים. הוא הולך (צריך לחזור לאישה), ואנחנו מחליטים לא לדבר יותר בטלפון אלא רק באמצעות האימיילים. אח. איזה יום.


אחורה

חדשות

  • עמרם מצנע מצטרף לציפי לבני

  • במסיבת עתונאים היום הודיעה ציפי לבני על הצטרפותו של עמרם מצנע למפלגת "התנועה".

  • עצומה להמתת חסד

  • לאחר המקרה הטרגי של הרופא אשר עזר לבתו חולת הסרטן למות והתאבד,

    עולה שוב הסוגיה של המתת חסד.