סיפורי יזמות נשים בבקעה


בסיור בבקעה עברנו בשדות תה במושב חמרה,בחממות תבלינים של יינון בנעמה ,במשתלה "נימפאה" היפיפיה בתומר וגם במנזר דיר חג`לה ובאזורי התמריות והמנזרים. www.jordanvalley.org.il

במסגרת הסיור בבקעה פגשנו את בתיה מנס במדבר, ליהי וליאורה מנהלות קפה "גיאלי", וגילה לוי מנהלת מט"י בבקעה,יזמות מזן אחר,מקצועניות ושלוות-ארץ ישראל היפה. סיפור מרגש הוא סיפורן של ליאורה חסון וליהי המנהלות את קפה "גיא לי". הקפה הוקם ע"י גיא ז"ל וליהי,עם חזרתם ארצה מטיול במזרח. הקפה פעל רק כחודש עד שהזעיקו את גיא למילואים במלחמה האחרונה .שם הוא נהרג.ליהי וליאורה (אמו של גיא) ממשיכות להפעיל את בית הקפה.


הבקעה אישית-נשית חיי נשים ותולדות התיישבות בבקעה,סיפורה של אורית ארציאלי מדריכה סיורים ומנחת קבוצות. +++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++ בקעת הירדן היא חלק מהשבר הסורי אפריקני והיא משתרעת לאורך כ-70 ק"מ, בין נחל בזק בצפון, (אזור בית שאן) וים המלח בדרום, בין מורדות הרי שומרון והרי יהודה במערב, עד להרי גלעד, עמון ומואב במזרח. בקעת הירדן היא אזור צחיח. כמות המשקעים היורדת שם נעה בין: 100-280 מ"מ בממוצע שנתי, והיא הולכת ופוחתת ככל שמדרימים. הטמפרטורות גבוהות ומגיעות בקיץ ל-45 מעלות צלסיוס ויותר. בשנת 1982, חיפשנו מקום ראוי לבנות בו את עתידנו, ובהתלבטויות הרגילות של זוג צעיר המבקש לבנות משפחה צצו ועלו השאלות שוודאי עוברות בנתיב חייהם של לא מעט זוגות צעירים באופן כזה או אחר: האם המסלול של עבודה, דירה, משכנתא מתאים לנו או שזו אופציית חיים משעממת מדי עבורנו? האם נכון לעבוד עבור רכוש כל החיים או אולי דווקא המהות היא הדרך להגשמה העצמית שלנו כזוג וכבודדים? האם להעז ולבנות חיים במקום חדש תוך שילוב הערכים של יישוב הארץ, כדוגמת החלוצים של פעם? ואם כן, איך עושים זאת? איפה זה יהיה? איך יראו החיים לאחר קבלת ההחלטה?? פנינו לתנועת המושבים וקיבלנו רשימה של שלושה יישובים חדשים שקלטו משפחות לשורותיהם: מושב רמות בגולן, מושב פארן בערבה ומושב פצאל בבקעת הירדן. נסענו למושב רמות והתרשמנו מיפי הכנרת, מהנוף ומהקהילה שחיפשה לקלוט אנשים חדשים ואיכותיים לשורותיה, אבל המקום היה די רחוק משאר בני המשפחה שלנו שחיו במרכז הארץ. כזה היה הסיפור עם מושב פארן בערבה, ואז החלטנו ש שווה לנסוע ולבדוק את מושב פצאל בבקעת הירדן בגלל הקרבה לכל מקום בארץ ישראל. ידענו שמפעל ההתיישבות בבקעת הירדן החל מייד לאחר מלחמת ששת הימים, במסגרת תוכנית כוללת להתיישבות באזור, שהותוותה על ידי יגאל אלון והיא ידועה ומוכרת כ"תוכנית אלון".


התוכנית ניסתה לתת פתרון לשתי בעיות חשובות במצב החדש של מדינת ישראל לאחר המלחמה. הבעיה הראשונה היתה יצירת גבול בטוח לאורך נהר הירדן ויצירת שליטה אסטרטגית לאורך בקעת הירדן, בגבול המזרחי של מדינת ישראל. והשנייה, התמודדות עם המצב החדש שבו נמצאת אוכלוסייה ערבית גדולה (בשומרון) תחת שליטת מדינת ישראל. מכיוון שבקעת הירדן הייתה ריקה מתושבים ערבים, להוציא את יריחו ואזור צומת אדם, הציע בזמנו יגאל אלון להקים שתי שורות של ישובים לאורך הגבול במקביל לנהר הירדן. השורה הראשונה הוקמה בכיכר הירדן המישורית, לאורך נהר הירדן במה שמוכר היום ככביש הבקעה, המהווה חלק מכביש הבין -עירוני מספר 90 מקרית שמונה לאילת, והשורה השנייה- במקביל, ממערב, לאורך מורדות הרי שומרון הגולשים לבקעה, באזור הנקרא "ציר אלון", שם עובר כביש 578. מסביב עמדה שרשרת הרים פראית, ומעל לכל נישא כחרוט הר הסרטבה. "מבצר נהדר בראש הר גבוה", כך תיאר יוסף בן מתיתיהו מבצר אלכסנדריון, החשוב במבצרי החשמונאים שהיה ממוקם על פסגת הר סרטבה, ונקרא על שמו של אלכסנדר ינאי (76-103 לפסה"נ), או אולי על שמה של אשתו שלומציון אלכסנדרה, שמלכה לאחר מותו (67-76 לפסה"נ). ההר המחודד מגיע לרום 377 מ` מעל פני הים כ-650 מ` מעל הבקעה, וצלליתו מלווה את הנוסע בכביש הבקעה ובולטת למרחקים. קרן הסרטבה חולשת על צומת דרכים מעבר הירדן המזרחי בואכה העיר שכם, ומכאן חשיבותה האסטרטגית. בעבר קישר מעבר זה בין שתי דרכים בין-לאומיות – "דרך המלך" שבעבר הירדן המזרחי ו"דרך הים" שלחופי ארץ ישראל. מסעף דרכים זה עבר מהעיר שכם ונחל תרצה, לצומת אדם ומשם דרך נחל יבוק לגב ההר, ממזרח לירדן. זו הדרך שבה הלך יעקב אבינו כאשר חזר מלבן הארמי לארץ ישראל (בראשית לב`). עד היום חקוק בזכרוני מראה שדרת הצאלונים שפרחו באדום עז מהכניסה ליישוב ועד למרכזו. המראה שבה את לבי מהרגע הראשון - מושב קטן נטוע באמצע המדבר הירוק של פתחת פצאל, סביבו שדות חקלאים, ובתוכו גינות מטופחות. את פנינו קיבלו חברי וועדת הקליטה של המושב, והסבירו לנו את הנוהל המקובל לקראת קליטה במושב. היינו צריכים לגשת לתנועת המושבים, התנועה המיישבת, לבחור את המושב שבו רצינו לחיות, לעמוד מול וועדת קליטה, ולהמשיך במסלול של ראיונות, מבחן התאמה, גרפולוגיה, שבוע עבודה במושב ולבסוף, אם מתקבלים, לחיות במקום הנבחר במשך שנה, שהיא שנת מועמדות. התהליך שלנו בפיקוח תנועת המושבים ובחתימה על חוזה בר רשות מול החטיבה להתיישבות. תמורת הלוואה קיבלנו בית קטן, חצי טרקטור, 35 דונם אדמה וציוד השקיה. תמורת תשלום מניה למושב קנינו את הזכות לשימוש במתקנים המשותפים: בית אריזה, איגום כלים (מוסך כלים חקלאיים משותפים), בריכה, מרפאה, צרכניה, מזכירות היישוב, מועדון חברים ועוד. הוצמד לנו חונך מוותיקי המושב והתחלנו לגדל בעיקר גידולי ירקות עונתיים: חמישה דונם פלפל, חמישה דונם חצילים, עשרה דונם אבטיחים, עשרה דונם עגבניות, ודונם פרחים. באותם ימים לא היה צורך ביותר, עבדנו במשק והעסקנו עוד שניים-שלושה מתנדבים מאירופה, ובעבודה קשה בחום המעיק מצאנו פרנסה. החקלאות היא הענף הכלכלי המוביל באזור ותוצרתה מיועדת בעיקר לייצוא היא מתבססת על התנאים הגיאוגרפים-אקלימיים המיוחדים של הבקעה- טמפרטורות גבוהות המאפשרות הבכרה מוקדמת באביב, ובזכותן קבלת תמורה כלכלית גבוהה, קרינת שמש גבוהה, המשפיעה לטובה על איכות הירקות והפירות ומאיצה את צמיחתם, מיעוט משקעים ולחות נמוכה, המאפשרים שליטה על תהליכי הדישון וההשקיה, מיעוט מחלות, וכתוצאה מכך יבולי איכות. הקושי העיקרי המכביד על חקלאי הבקעה הוא האקלים- הטמפרטורה הגבוהה, המהווה יתרון בחורף, הופכת בקיץ לחיסרון, כי רוב הצמחים מתקשים להחזיק מעמד בקיץ הלוהט. עקב כך חייבים גידולי החורף והאביב, אשר עליהם מתבססת הבקעה, להיות ברמת הכנסה כזאת שתוכל לקיים את החקלאי לאורך כל השנה. גם המים יוצרים קושי לחקלאי הבקעה. המחסור במים מכתיב את סוגי הגידולים וגורם למעבר לגידולים הצורכים פחות מים. החקלאות באזורנו מבוססת בעיקר על השקיה מלאכותית, והמים מסופקים על ידי חברת מקורות ממערכת של קידוחים. בשנים האחרונות, עקב שאיבה אינטנסיבית של מים, ירד מפלס המים ונגרמה המלחת מים בחלק מהבארות. בנוסף, האקלים החם שמחייב השקיית הגידולים בכמות מים גדולות, גורם לכך שחלק גדול מהמים מתאדה בגלל החום הכבד, דבר הגורם להמלחת הקרקע יותר ויותר. בעיות אלה מחייבות פתרונות בלתי שגרתיים, כמו השקיה בטפטפות, גידול פרחים וירקות על מצעים מנותקים (טוף), בקרת השקיה באמצעות מחשבי השקיה,מעבר לגידולים ייחודיים המתאימים לתנאי האקלים, ועוד. בשנת 1984 השתנתה המציאות של הרבה חקלאים במדינה, וגם המציאות שלנו. כחקלאים השקענו כל שנה את חודש דצמבר בהכנת קרקע, בשתילה ובזריעה. את הקטיף ביצענו בין מאי ליולי, ובין לבין היה עלינו להשקיע בשכר עובדים, בהשקיה, בריסוס ובדישון. מדיניות האשראי ותנאי הריבית של אותה תקופה גרמו לחקלאים בודדים כמונו להתמוטטות כלכלית. גם ארגוני הקניות שהיו צינור האשראי של החקלאים התמוטטו, ואנשים שקעו בחובות כבדים אשר אותם לא הצליחו להחזיר, רק כעבור כעשר שנים נמצא הפתרון ב "חוק גל"- חוק ההסדרים במגזר החקלאי על שם ח"כ גדליה גל יוזם הרעיון, שנועד לפתור את משבר חובות הקיבוצים והמושבים. עד סוף שנות ה-90 עסקה המנהלה להסדרים בהסדר חובות החקלאים מול הנושים הרבים, תוך טיפול בכל קיבוץ, מושב ומשק באופן פרטני, במבצע שנמשך כעשר שנים וכיסה את כל הארץ. כורח המציאות הכתיב שינוי. היחידה החקלאית החדשה כבר לא הייתה משק קטן ואינטימי אלא תעשיה שלמה שרווחיותה הכלכלית דורשת לא פחות מ-100 דונם של שטחים חקלאיים. מעבר כזה דרש יכולת ניהול, עמידה בתנאי לחץ כבדים מול בנקים ואשראי, ניהול וניוד עובדים, עמידה בתנאים האירופאים המחמירים של טיב המוצר ועוד. לא כל החקלאים שרדו את השינוי, ובין השנים 1987-1992 עזבו משפחות רבות את הבקעה. חל שינוי במבנה החברתי, ואנשים פנו לעסוק במקצועות אחרים ולנסוע לחפש פרנסה מחוץ לבקעה. כמו רבים אחרים גם אנחנו סגרנו את המשק החקלאי, וייבשנו 35 דונם מטעים שהפסיקו להיות רווחיים לכלכלת משפחה. מפעל חיים נסגר בחיפוש אחר אלטרנטיבה אחרת . שנות ה-90 אופיינו בבקעה כמו גם בשאר חלקי מדינת ישראל בשינויים רבים כתוצאה ממשבר כלכלי ומשבר אידיאולוגי בעקבות אי הוודאות המדינית. המשברים הללו פגעו ברוח ההתלהבות הראשונית, ועבור רבים התנפץ החזון החלוצי. הסכם אוסלו שנחתם ב- 13 בספטמבר 1993 פרץ את הקונצנזוס המדיני שהבקעה היא חלק בלתי נפרד ממדינת ישראל. בתחילה כלל הסכם אוסלו את הסכם "עזה ויריחו תחילה" ובהמשך העברת שטחים נרחבים בבקעת הירדן לידי הפלשתינאים, אך כתוצאה ממאבק שניהלנו, תושבי הבקעה, בעזרת תומכים בכנסת, צומצמה העברת השטחים לפלשתינים. כתוצאה מהמאבק שלנו נשמר הרצף הטריטוריאלי הישראלי לאורך הבקעה, ולא הועברו לפלשתינאים מעברים קרקעיים קבועים לנבי מוסא, לצפון ים המלח, לגשר אלנבי ולאתר הטבילה. רוב מקורות המים שליד יריחו נשארו בידי גורמים ישראלים, וה"מסדרון" בין יריחו לעוג`ה צומצם לרוחב מינימאלי. נמנעה הרחבת אזור יריחו בשטח בקעת הירדן. שוטרים פלשתינאים חמושים לא יכולים לנוע מחוץ ליריחו ובין יריחו לעוג`ה, ונסלל כביש עוקף יריחו. אך מאז הסכמי אוסלו גדלה מצוקת המים באזור, התרבו הגניבות, החבלות ולצערנו גם פגיעות בנפש, בעיקר ביישובים הסמוכים לשטחי האוטונומיה. עקב שינויים במדיניות הממשלות וחוסר הודאות המדינית, נבלמת ההתפתחות הצפויה והרצויה בבקעה בתחומי הכלכלה, האכלוס והיזמות – דבר שגורם להשלכות מרחיקות לכת בכל תחומי החיים שלנו במקום. לאחר ביצוע הפעימה הראשונה וחלק מהפעימה השניה של הסכם אוסלו ועלית הליכוד לשלטון, הותנה המשך התהליך בהפסקת ההפרות הפלשתינאיות של ההסכמים ועיקרון ההדדיות בביצוע ההסכמים. כתוצאה מלחץ אמריקאי נחתם הסכם ואי ב- 23 לאוקטובר 1998, על המשך ביצוע הסכמי אוסלו תחת הגבלות ותנאים. עם העברת שטחים לרשות הפלשתינית חלה הרעה במצב היישובים בבקעה, עקב הקרבה הרבה בין שטחי האוטונומיה ליישובי גב ההר במיוחד גיתית, מכורה, חמרה, בקעות ורועי. כתושבי בקעת הירדן נרתמנו למאבק על הבית, בהבנה כי כל מה שבנינו עומד להילקח בעקבות ההסכמים המדיניים. במציאות ישראלית משתנה הוכרחנו להתמודד בתקופה של עשר שנים תחילה עם משבר כלכלי, אחריו עם משבר מדיני ולסיום גם פרצה האינתיפאדה. מספטמבר 1999 הפך כביש עוקף יריחו ועוג`ה מסוכן לתנועה, והשלכות אבנים ובקבוקי תבערה בכבישים והפגיעה באנשים הפכו את כביש הבקעה שבעבר נסעו עליו כ- 10,000 כלי רכב כל יום, לכביש שומם. התוצאה הברורה הייתה שיתוק כלכלי וביטחוני. לנו התושבים לא הייתה ברירה אחרת והמשכנו לנסוע בכבישים, המשכנו לחיות גם כשהטרור התפשט מכביש הבקעה לכביש חוצה שומרון והלאה. חברים שלנו נפצעו ונהרגו, , אך במקביל הייתה בקרב קהילת אנשי הבקעה תחושה של עוז רוח ונחישות, שהתגבשה במהלך שנים במאבקי הישרדות על הבית. הייתה זו התקופה הזכורה לכולנו, שבה שטפה והאינתיפאדה את כל רחבי הארץ, והטרור היה בכל מקום לא רק בבקעה. בשנתיים האחרונות שבו החיים למסלולם עם השינוי בהיערכות הביטחונית של צה"ל באזורנו, וחלק מהאנשים שעזבו חזרו לגור בבקעה, במקום שמציע לנו התושבים איכות וטעם לחיים. ילדינו זוכים לשירותי חינוך מפותחים, ובעיקר לחינוך לערכים ולטבע באווירה של ארץ ישראל הישנה והטובה. בנים בוגרים מסיימים לימודים גבוהים, נוסעים לטייל קצת בחו"ל וחלקם חוזרים לגור בבקעת הירדן. במושב פצאל, מושב של 60 משפחות, חזרו בשנתיים האחרונות חזרו כ-20 בנים להקים את ביתם, ולעניות דעתי הצעירים החוזרים הביתה מעידים אולי יותר מכל כי האוכלוסייה בבקעה הכתה שורשים עמוקים וכי אנחנו נטועים היטב באדמתנו, ומאמינים בהכרח שבהתיישבות על קו הגבול המזרחי של מדינת ישראל. מאמינים שבנחישות אפשר גם אחרת. כתבה : אורית ארציאלי מושב פצאל, בין השנים 1999-2004 דוברת המועצה האזורית בקעת הירדן. נתונים גיאוגרפיים: רבקה עוזרי מושב פצאל, מורה לגיאוגרפיה בתיכון "ירדן".


*בתיה "שלאו בעלת מסעדת הבוטיק "נס במדבר" בתומר, http://www.jordanvalley.org.il/?categoryId=7222


החברה הכלכלית בקעת הירדן – 02-9946658


אחורה

חדשות

  • עמרם מצנע מצטרף לציפי לבני

  • במסיבת עתונאים היום הודיעה ציפי לבני על הצטרפותו של עמרם מצנע למפלגת "התנועה".

  • עצומה להמתת חסד

  • לאחר המקרה הטרגי של הרופא אשר עזר לבתו חולת הסרטן למות והתאבד,

    עולה שוב הסוגיה של המתת חסד.