עוררות קצרה רגע לפני מותו


לכל אחד יש הרוג אחד מיוחד שהוא חושב עליו ביום הזיכרון לחללי צה"ל. לכל אדם הרוג. ההרוג שלי בא, בעודו חי, והתיישב לי במוח, חי אצלי והפך להיות גיבור ספרי כמה שבועות לפני שנהרג.

זה היה בשנת 83, מלחמת שלום הגליל. כתבתי ספר לנוער, היחיד שרציתי לכתוב לנוער, דווקא בשמונים ושלוש, קצת לפני שהתרגשה עלינו מלחמה, ודווקא אז החלטתי לספר על ילדותי שלי, שהתרחשה בשנת 67 במלחמת ששת הימים. אז גרנו אני וההרוג שלי דלת מול דלת. הרבה שנים. כשהיינו קטנים אהבתי לשחק אתו ולהיות בן כמוהו. כשההורים שלי יצאו לבלות אם קרה שהתעוררתי בלילה לבדי הייתי הולכת ודופקת בדלת ממול והייתי הולכת לישון עם שני הבנים של השכנים, הגדול בהם היה ההרוג שלי. פתאום ב - 83 היה לי צורך לשחזר במוחי את השכונה שלי, את הבלוק בן 18 המשפחות, את 3 הקומות, מי גר בכל קומה, ועד למעלה, צד שמאל אנחנו צד ימין ההרוג שלי. חייתי את השכונה הישנה בחיפה, שלא ביקרתי בה מאז 68 ועד כתיבת הספר ("מתחת לבגדים") כלומר 15 שנה, וגם לא במיוחד התגעגעתי אליה, ובלשון המעטה גם לא רציתי להיזכר בה, לא בגללה - בגלל הילדות שלי. כתבתי במשך כמה חודשים ובדיוק כשתיארתי איך ההרוג שלי התגייס לצבא ואיך אהבתי אותו בסתר לבי, אהבה ביישנית, שהלב לא מגלה אותה לפה. זה כמובן לא נכתב בצורה אוטוביוגרפית. אלה גיבורים אחרים. הם מתכתבים. הוא בצבא והיא תלמידה בשכונה. בתורה היא כותבת לו והולכת לשלוח לו את המכתב בתיבת הדואר, כשבדרך היא רואה משהו ומחליטה להוסיף לו עוד קטע קטן על המעטפה. וכך מסתיים הספר: "סליחה על הכתב העקום והצפוף, פשוט אני בדרך לדואר ואני רואה המון חברים שלך, אז החלטתי לספר לך עליהם. כי אתה רחוק כל כך מכולם. אני רואה את אבי עולה במדרגות אל הוריך. גם את שבח וליאורה. מה קורה. הם בוכים. כולם בוכים. אימא. מה קרה. עמי נהרג. לא נכון, אני אומרת להם. הוא צריך לבוא לחופשה. הוא כתב לי שכשהוא יבוא נפגש. הוא עלה על מוקש, הם אומרים. זה לא נכון. ואני הרי בדרך לדואר לשלוח לך את המכתב…" זה לא היה ככה. הוא לא נהרג בן שמונה עשרה. הוא הספיק להתחתן עם אורית הילדה היפה ביותר בשכונה, ונולד להם ילד. הוא נהרג חמש עשרה שנה מאוחר יותר. קיבל דחייה. כולנו חיינו ממלחמה למלחמה אבל חיילים זו קבוצת סיכון גבוה. אימא שלו ישבה על הדשא שלפני הבלוק יחד עם עוד שכנות כשבאו להודיע לה. וזה לא החברים מודיעים אלא קצינים מהצבא. לכל אדם יש שם. לכל אדם הרוג. להרוג שלי קראו דורון בכרך. זה לא סתם סיפור עצוב לילדים. זה בא עלי כמו נבואת לב רעה. עוררות קצרה רגע לפני המוות, כמו החיוניות והכוח שמקבל השור כשכמעט כל החרבות נעוצות בגבו ובין צלעותיו, רגע לפני הסוף. זה סיפור שבא מלב האפלה ורצה לראות אור. כנראה כדי להנציח את דורון.


אחורה

חדשות

  • עמרם מצנע מצטרף לציפי לבני

  • במסיבת עתונאים היום הודיעה ציפי לבני על הצטרפותו של עמרם מצנע למפלגת "התנועה".

  • עצומה להמתת חסד

  • לאחר המקרה הטרגי של הרופא אשר עזר לבתו חולת הסרטן למות והתאבד,

    עולה שוב הסוגיה של המתת חסד.