פונדקאית-יומנה של איה


ביום שישי שלפני ליל הסדר, הוחדרו לרחמי ביציות מופרות של איילת וחיים.(שמות בדויים) בעת כתיבת שורות אלה (ערב פסח שני) עדיין לא ידוע אם הן נקלטו. אם לא - לפניי עוד 5 ניסיונות הפריה לפחות, ציור: מיקי עמית.

יומנה של איה, פונדקאית מבחירה, אשר יגולל את קורות ההריון בזמן אמת, ובשבועות העקרים גם יעלה זכרונות מדרך החתחתים שהובילה אליו. ביום שישי שלפני ליל הסדר, הוחדרו לרחמי ביציות מופרות של איילת וחיים.(שמות בדויים) בעת כתיבת שורות אלה (ערב פסח שני) עדיין לא ידוע אם הן נקלטו. אם לא - לפניי עוד 5 ניסיונות הפריה לפחות, ומאחוריי תלאות הוועדה לאישור הסכמים לנשיאת עוברים ועוד תהפוכות מתהפוכות שונות. הטור האישי שלי, לפחות עד הלידה ואולי גם קצת אחריה, יגולל את קורות ההריון בזמן אמת, ובשבועות העקרים גם יעלה זכרונות מדרך החתחתים שהובילה אליו. המטרה העיקרית שלי בטור היא להעלות את המודעות לאופציית הפונדקאות, וגם להראות לזוגות ולחד הוריות הנמצאים בתהליך את האור בקצה המנהרה. והיא ארוכה, בעיקר החלק הביורוקרטי שלה. אני אינני עונה לפרופיל הסטנדרטי של פונדקאית. אני חד הורית מבחירה, רווקה ואם לשני מלאכי חבלה קטנים. אבא שלהם הוא אבא נהדר ואיש טוב, אבל אינו בן זוגי. מבחירה. יש לי תארים אקדמאים מתקדמים ופלוס בבנק. הפרט הזה כמעט מסגיר אותי, אז אפסיק כאן. האי-התאמה לפרופיל הפונדקאית הוא הסיבה (הרשמית, לפחות, או אחת מהן) שהוועדה העבירה אותנו חמשת אלפים מדורי גיהינום לפני האישור המיוחל, ועל כך אספר בשבועות העקרים (אם יהיו. אם לא – אז אחרי הלידה). באותם שבועות אספר גם על כניסת ג`וק הפונדקאות לראשי הקודח, על התגובות במשפחתי, ועל תחילת הקשר עם ההורים המיועדים. אבל עכשיו להחדרת העוברים ביום ו` 7.4.2006 ולשבוע וחצי המטורף שעבר עליי מאז. אזהרה – אני הולכת לצאת מה זה קוטרית! אמנם החלטנו, בן זוגי המתוק ואני, שאת ההריון הזה אני עוברת לבד, כדי שההריון הראשון שהוא חווה איתי יהיה שלנו, אבל מאחר שהחלק הזה – של הפריה חוץ גופית – לא יהיה בהריון שלנו, הוא כן רצה לבוא איתי לבית החולים אסף הרופא באותו יום. ברם סיבות משפחתיות גזלו אותו ממני, והוא לא סיפר למשפחתו מה אני עומדת לעבור, כי אני מעדיפה שכמה שפחות אנשים יידעו עד שתהיה בטן. בנוסף לכל הצרות, הוא השכיב אותי בלילה שלפני (לפני שנסע לבית הוריו, מרחק שעה נסיעה מביתנו הקט) בשעה 4 לפנות בוקר אחרי על האש לילי עם חברנו הטוב ביותר, שהוא דווקא כן שותף סוד. האדרנלין העיר אותי כרבע שעה לפני השעון המעורר, ברבע לשמונה בבוקר. כבר התחלה טובה להריון כל כך יקר וכל כך מסוכן (לאיילת, לא לי. פרטים מתי? נכון – בשבועות העקרים). הזמנתי מונית ונסעתי לאסף הרופא. לא היה לי תיאבון, אולי בגלל ההתרגשות ואולי בגלל הסטייק של חמש שעות לפני כן. הגעתי לאסף הרופא בתשע בדיוק, לפני איילת. התקשרתי אליה וחיים הרים ואמר שהיא שכחה את הסלולארי בבית. יופי. האחיות כיוונו אותי לחדר ההתאוששות, הסמוך לחדר הטיפולים, שם כתבתי את שמנו במקום החמישי ותפסתי לי מיטה. איילת הגיעה כרוח סערה מספר דקות לאחר מכן. במהלך השעה וחצי שהמתנו לתורנו הצלחתי סוף סוף לדבר איתה כמו שצריך ולוודא שהיא יודעת שמה שהיא עושה הוא לא כל כך הגיוני, אבל היא הגיעה להחלטה הזאת מתוך מחשבה והתחשבות בכל הנסיבות. לי עצמי היו הרבה התלבטויות בנידון, בידיעה שאני הולכת להביא ילד לתוך קשר שבמקרה הטוב ניתן להגדירו כמעורער, אבל בייעוץ פילוסופי עם עצמי ועם מערכת אמונותיי, החלטתי שאם יש נשמה שזה השיעור שלה בחיים האלה – אני לא אמנע זאת. ואם אין נשמה שזה השיעור שלה – זה פשוט לא יקרה. אלה ה-18% סיכוי שאף אחד מההריונות לא ייקלט + ה-16% סיכוי להפלה בכל הריון שכן נקלט (מחושב לפי הנתונים שקיבלתי מד"ר כספי בוועדה). אחרי שעה וחצי של המתנה, בא פרופ` רון-אל (שהופיע ברשימת 10 הטובים של מעריב בתחום ההפריה החוץ גופית, למרות שהם לוקחים בחשבון גם את המימד האנושי. כנראה שהוא ממש טוב מקצועית...) , הראה לאיילת את תוצאות ההפריה של הביציות האחרונות ואני הייתי אוויר. ליד כל אחד מהעוברים היה כתוב מספר מ-2 עד 8. שאלתי אותו מה זה המספר הזה. אחרי מספר התעלמויות הוא הבין שכנראה אני צריכה התייחסות, ואמר: אני מסביר לה, והיא תענה לך אחר כך (כאן המקום לציין שהידע התיאורטי שלי בהפריה חוץ גופית קצת יותר נרחב משל איילת בזכות קשריי עם דר` קלריס נהרי המדהימה. חבל שהיא בבילינסון ואנחנו באסף הרופא... אבל כאמור, אני רק פונדקאית ולכן יש להתייחס אליי כאל מפגרת ותודה). אחרי שהתלבשתי בחלוק האופנתי עם הפתח מאחור (בזה אני באמת קצת מפגרת, בהתחלה לבשתי אותו עם הפתח מלפנים והיה קצת לא צנוע), נכנסנו עם מיטתנו לצידנו, לחדר הטיפולים. זה לא כל כך טריוויאלי כי בד"כ המלווים (ברוב המקרים בעל, הערבייה הייתה עם אמא) אינם מורשים להיכנס לשם. אבל מאחר שכאן ההריון הוא של איילת ואני אוויר (אוויר חשוב, שחייב גם להיכנס לחדר) – היא נכנסה להחזיק לי את היד. בחדר הטיפולים שאלתי את האחות מהם המספרים ליד העוברים, והיא ענתה שזה מדד של האיכות שלהם, שמורכב מכמה גורמים. כמה פשוט! אחרי שמיקמו אותי על המיטה כך שהישבן מורם, ואחרי הכנסת הספקולום (מכשיר העינויים של הגינקולוגים, שרק הרפיה ונשימה יכולים לו) ביקשתי מפרופ` רון-אל שיסביר לי כל מה שהוא עושה לי, והפעם הוא הסכים: אני מחטא את המקום (קצת שורף), אני מכניס צינורית, "קטטר" דרך צוואר הרחם (תודה שלא ביקשת ממני להשתעל, זה הרבה יותר נעים פשוט להרפות), מקבל מהמעבדה את העוברים שציונם 8 ו-7 ומזריק אותם דרך הצינורית. באמת יש לו ידי זהב, לא הרגשתי כלום (אח"כ איילת סיפרה לי על מישהי שהפונדקאית הראשונה ברחה לה אחרי 4 ניסיונות הפריה כושלים, ואני באמת לא מבינה למה – זה ממש כלום. אלא אם כן המיועדת שיגעה לה את המוח אחרי כל ניסיון). רק כשהוצאתי על המיטה מחדר הטיפולים נפל לי האסימון שאני באמת עושה את זה. עד אז זה היה מין פרויקט ערטילאי שכזה, ופתאום – מציאוּת! אחרי ההחדרה (אני קוראת לה החדרה ולא החזרה, כי במקרה שלנו זה לא הוחזר לאותו גוף) צריך לנוח כשעה וחצי, בשכיבה. שוב היה לי זמן לשיחה עם איילת, וזה היה ממש טוב. הפעם דיברנו יותר עליי: על כך שאני משלחת את בן זוגי המתוק לרוב תקופת ההריון כדי לשמור לו את החוויה להריון שלנו (הוא רוצה לחזור איזה חודש לפני הלידה עקב פֶטיש הריון קל, אבל עכשיו אחרי עשרה ימים של טיפוס על הקירות אני רוצה שיחזור מחר ואם אפשר אז אתמול). בחדר כ-8-10 נשים, חלקן ממתינות לתורן וחלקן כבר במנוחה. פרופ` רון-אל עובר בין הוילונות הסגורים ומבקש לא לדבר כי זה מפריע. ברור, לפחות חציינו נשים, כל זוג צריך להיות ביחד שעה וחצי במאורע כל כך משמעותי לכל הנוכחים – למה שנצטרך לדבר? ברור גם שהרעש בחדר ההתאוששות מפריע מאוד לטיפולים בחדר הטיפולים (הייתי שם, לא שומעים כלום). בזמן ההמתנה פותחים את הוילון גם אחת האחיות (גלינה?), שאומרת לנו שהיא מאוד התפלאה שלא זיהתה אותי, כי היא זוכרת בפנים כל אחת שעברה שם שאיבה ופתאום אני באה להחזרה והיא לא מכירה אותי. היא חמודה. דר` פרידלר חמוד אף הוא, שואל לשלומה של איילת וגם עונה לי על שאלותיי. אני יודעת מדר` נהרי שאם יש ביוץ הרירית נהרסת ואי אפשר להחזיר. למה לא בדקו אותי לפני ההחזרה? ובכן, סומכים על ההורמונים שימנעו ביוץ, למרות שהם לא מונעים ב-100%. לכן הם לא אמצעי מניעה, ולכן אני חתמתי בהסכם הנשיאה על התנזרות ממין גניטלי בשבועיים שלפני ובשלושת השבועות שאחרי ההחזרה. לפני שחרור מפוצצים אותי בהורמונים (4 מ"ג אסטרוגן ו-600 מ"ג פרוגסטרון ביום, וזה אחרי חנינה), ואני שמה לב שכתוב בפרטיי האישיים שהיה לי הריון אחד וילד אחד – ורגע – גם זה לא נכון! כתוב שאין לי רגישויות לתרופות? אה, השם למעלה הוא של איילת. נכון, נכון, שכחתי. אני אוויר. מזל שלא היה מצב שבו הייתי זקוקה לתרופות בלי שיוכלו לשאול אותי, כי יש תרופות שיכולות להפריד אותי מגופי (מה הבעיה לעשות שני טפסים אחד לשאיבה ואחד להחזרה?). ואז הביתה, לסופ"ש רגוע – כל כך רגוע שבא לי לצרוח. איילת הלכה בשבילי למספר סידורים ואז הביתה לבשל לי אוכל בריאותי, ונרדמה עם בנה למשך מספר שעות. בן זוגי המתוק חזר רק בערב מנסיבותיו המשפחתיות, ואז גם באו כולם – איילת, חיים ורגב בנם, הביאו לנו את מעדני הבריאות (מממ... שווה להיות פונדקאית שלה! או במילים של חיים – בייביסיטר) והכירו סוף סוף את בן זוגי המתוק (אני צריכה לשאול אותו אם הוא רוצה שם או שמספיק לו להיקרא בשם הארוך הזה). את הימים המטורפים מעצבים אשמור לזמן אחר או אגנוז. רק אציין שהבוקר מרוב סקרנות, עשיתי את הפיפי של הבוקר על מקל. הקו של הביקורת יצא חזק וגאה, והקו של הבדיקה יצא חלוש. אפשר לומר שזה מוקדם מדיי ואין מספיק הורמון וזה שחלוש אומר שיש הריון. יכול גם להיות שזה מקרי, או שהייתה קליטה בהתחלה, אבל עם המתח שהייתי בו ביומיים שלפני ליל הסדר וביומיים שאחריו, עם כל הצרחות על מלאכי החבלה שלי, על לא עוול בכפם, אף אחד לא רוצה להישאר בגוף שלי. ביום ה`, בעוד פחות מ-36 שעות תהיה בדיקת הדם ואחריה התשובה המוסמכת. החזיקו לנו אצבעות! איה. אפשר לכתוב לי תגובות, הערות ושאלות לכתובת surrogatemom@gmail.com *(שמי, שמות ההורים המיועדים ושמות בני משפחה הם בדויים בשל מגבלות החוק. שמות רופאים ,פקידים ונציגי רשויות , אם יוזכרו, הם אמיתיים)


אחורה

חדשות

  • עמרם מצנע מצטרף לציפי לבני

  • במסיבת עתונאים היום הודיעה ציפי לבני על הצטרפותו של עמרם מצנע למפלגת "התנועה".

  • עצומה להמתת חסד

  • לאחר המקרה הטרגי של הרופא אשר עזר לבתו חולת הסרטן למות והתאבד,

    עולה שוב הסוגיה של המתת חסד.