פנטסיה מסכנה


הפנטסיה של המאה העשרים היא פנטסיה מסכנה. פנטסיה שמתארת מסכנות, עולם מסכן, מצב קיומי אומלל, אנשים עלובים. האם היא שונה מקודמתה? האם שינוי זה הוא מהותי?

הדברים הבאים הם ההשלמה הנחוצה למאמר שהופיע כאן, באתר נש"ר, על היחס שבין מדע-בדיוני ופנטסיה. כל מה שאמרתי שם נכון בעיני, אבל החסרתי דבר אחד מהותי, שעכשיו אשלים: הפנטסיה של המאה העשרים היא פנטסיה מסכנה. פנטסיה שמתארת מסכנות, עולם מסכן, מצב קיומי אומלל, אנשים עלובים. האם היא שונה מקודמתה? האם שינוי זה הוא מהותי? על שאלות אלה ודומות אנסה לענות כאן. קחו, למשל, את אחד הגדולים של המאה העשרים, את גבריאל גארסיה מארקס. קחו, למשל, את היצירה המפורסמת ביותר שלו, ואחת היצירות המפורסמות במחצית השניה של המאה העשרים, את "מאה שנים של בדידות". עולם אנושי קצוץ מתואר שם, שלא הצוענים ולא האלים ולא הגורל אינם מאירים לו פנים. עם כל עוצמתו הוא מוגבל. נגמר באנשים שמצמיחים זנב חזיר. נגמר באומללות, ברצון להיעלם, שגם מתממש בהסתיים מאה השנים של הבדידות. למה? כי האנושיות מכילה בתוכה גן-עדן לצד גיהינום. כי, מצד אחד בני אדם מיוחדים ומופלאים, ומן הצד השני הם חיות מסכנות שאינן יכולות לצאת מן הסתמי ביותר של היומיום שלהן. כי, הפנטסיה של דורות עברו, של תרבויות עבר, נמהלת במאה העשרים "במצב הקיומי", בהתייחסות הבוטה ביותר אל היומיומי כאל סתמי, חסר פשר וחסר מוצא. לעירוב זה קורים בפנטסיה, כמו שכבר אמרתי לכם בעבר: ריאליזם פנטסטי. אבל זו לא רק טכניקה של עירוב מופלא ביומיומי. זו גם פילוסופיה של מעוף גבוה בכנפיים קצוצות, של זחילה תוך כדי מעוף. נכון, גארסיה-מארקס (ולא רק "מארקס", כפי שהוא מכונה לא פעם בטעות) הוא נציג חזק מאוד של פנטסיה מסכנה זו. לא רק ב: 'מאה שנים של בדידות', אלא במרבית כתביו. 'אהבה בימי חולירה' היא עוד אחת מוכרת, ששמה כבר רומז לעירוב "בלתי אפשרי" זה. אני ממליץ למי שאינו מכיר אותו להתחיל דווקא בסיפור קצר שלו, בעל אותה תפישה, ששוב, שמו מעיד עליה: "איש זקן מאוד עם כנפיים עצומות", שבקובץ הסיפורים: "הסיפור העצוב שלא ייאמן על ארנדירה התמה וסבתה האכזרית". על מלאך שאינו יכול לעוף בגלל זקנתו ובגלל שכנפיו גדולות יותר מדי, וכל הקומי-טראגי הכרוך בסיטואציה "סמלית" ו"קיומית" זו. אבל גארסיה-מארקס אינו אלא תלמיד של רבו. נכון, תלמיד מופלא. אבל תלמיד של רב מופלא עוד יותר - הסופר היהודי צ'כי, פרנץ קפקא. לקפקא אקדיש את דברי המעטים (מדי) על פנטסיה מסכנה, או על אומללות פנטסטית. מי שיצר, יותר מכל יוצר אחר, את הפנטסיה המסכנה של המאה העשרים, הוא אחד הגדולים שביוצריה (לטעמי האישי, ואני מדגיש - האישי, הוא הגדול מכולם, אם כי "גדול" אינו זהה ל"מהנה" או ל: "אהוב", "רצוי" וכולי) - היהודי מפראג שנפטר משחפת הגרון בשנת 1923 בהיותו בן ארבעים ואחת, כאמור, פרנץ קפקא. קחו, למשל, אחת הסיטואציות המפורסמות ביותר מכלל יצירתו, הפתיחה של הרומן "המשפט": "מסתבר כי מישהו הוציא דיבה רעה על יוסף ק. כי יום אחד בבוקר, נאסר על לא עוול בכפו." - מילות פתיחה שאני, וכמוני רבים מאוד, יודע אותן בעל-פה. אל יוסף ק. האומלל, פקיד בנק בן שלושים, "נטפלים" שליחיו של בית דין מסתורי, והוא עובר תהליך ממושך של דיון שאינו מובן לו כלל בהאשמה שאותה אינו יודע ואינו מבין, עד להוצאתו להורג "ככלב", כלשונו על ידי שליחיו של אותו בית משפט. לכאורה, יחס בלתי נסבל מצד כוח אדיר, בלתי ידוע, שהיקפו בלתי ידוע, והעיקר - בלתי מובן, אל איזו תולעת אדם עלובה, נמושה, שאינה מבינה מה רוצים ממנה. לא יפה, יכול הקורא לומר, איזה זדון, אינו היטפלות של עריצות בלתי נסבלת אל החלש, שאינו יכול להגן על עצמו. ואכן, לא מעט קוראים מפרשים הסבירו כך את הרומן, וודאי שאת אפיזודת הפתיחה שלו. אבל רבותיי וגבירותיי, אל נא בחיפזון, כמו שאומרים בעברית יפה. האם יוסף ק. מנסה בכלל להימלט מבית המשפט? והעיקר, האם בית המשפט רודף אחריו? לא ולא. יוסף ק. הולך מרצונו אל בית המשפט. בשום סיטואציה ברומן, להוציא ההוצאה להורג בסיום, אין בית המשפט כופה עצמו על יוסף ק. הוא בא אל בית המשפט, או אל שלוחותיו המובנות לו, מרצונו! הוא זקוק באיזו דרך לבית המשפט, אולי לא פחות (או יותר) מאשר בית המשפט זקוק לו. ואפילו בסיטואציה האחרונה, אין הוא מנסה אפילו להאבק עם המוציאים להורג. בלכתם יחד אל מקום ההוצאה להורג הם מהווים "ישות אחת כזאת, שאילו ניפצו את האחד מהם כי אז נמצאו שלושתם כאחד מנופצים." כותב קפקא. ישות אחת ולא מאבק בין שתים. ועוד ועוד. התחושה היא כי שנים אלה, יוסף ק. ובית המשפט, האנושי והגדול ממנו, ה"קורבן" והמתעלל בו, הם חלק ממערכת אחת, וזה "זקוק" לזה. אין כאן: מתבונן והנושא בו הוא מתבונן, אלא שני צדדים של אותו מטבע. אולי הנושא של קפקא הוא החידה? אולי קפקא מדבר על חידה שאין לפתור אותה? חידה, שאחת מפניה הוא המופלא, אבל פן אחר שלה הוא היומיומי, כביכול? אולי שניהם, והיחס ביניהם, אינם מובנים באותה מידה? אולי הפנטסיה המסכנה שיצר היא הפנטסיה בעינים של המאה העשרים, שרואה את רוב הדברים מנקודת מבט "נמוכה" של יומיומי או של אומלל? בקצרה, אולי זו אותה חידה פנטסטית בלתי מובנת, אותה חידת חיים שדורות על דורות של אנשים חיים אותה וחיים איתה, בעינים של דור מסוים, של תקופה מסוימת של המאה העשרים? כך אני מעדיף לראות את קפקא. וכך אני מעדיף לומר: הפנטסיה המסכנה של המאה העשרים אינה שונה מהורתה ה"עתיקה", הנראית נשגבת יותר. היא אותה חידה בעינים שהשתנו קצת.


אחורה

חדשות

  • עמרם מצנע מצטרף לציפי לבני

  • במסיבת עתונאים היום הודיעה ציפי לבני על הצטרפותו של עמרם מצנע למפלגת "התנועה".

  • עצומה להמתת חסד

  • לאחר המקרה הטרגי של הרופא אשר עזר לבתו חולת הסרטן למות והתאבד,

    עולה שוב הסוגיה של המתת חסד.