פרק 1 פרשת הרטמן


כותר חדש שיוצא לאור בימים אלה בהוצאת אסטרולוג. לאוהבי מתח ומיסתורין. דב שדה נעלם מבית חולים פסיכיאטרי במרכז הארץ דר ר.ש, הפסיכיאטרית שטיפלה בו עד שנעלם באורח מיסתורי, כותבת את ההקדמה. bk@netvision.net.il קטעים מתוך הספר "פרשת הרטמן" מאת בלהה קלישר-הזז בהוצאת אסטרולוג הוצאה לאור בע"מ. 1999 טל:.09-7412044 כל הזכויות שמורות להוצאת אסטרולוג.

הגיון זה אוסף של דעות קדומות שאספנו בילדותינו. אלברט איינשטיין הקדמה דב שדה נעלם ב- 5 לנובמבר לפני כשנתיים מהמחלקה הפתוחה של בית החולים הפסיכיאטרי, בו היה מאושפז. זה היה יום קריר, שנשא ניחוח של חורף מרוחק, לא מקומי, עטוף בדוק לבנבן ומעיק. גשם דק ירד בכל שעות הבוקר. אני זוכרת שקמתי מכיסאי והבטתי בחלון. מזג אוויר כזה משרה עלי תמיד תחושה של כבדות בלתי מוסברת. כאילו משהו לא טוב עומד לקרות. כשדיצה, אחות המחלקה דפקה על דלתי שעות ארוכות מאוחר יותר ואמרה לי שדובי לא הופיע בחדר האוכל בשעת הצהרים, התחוורה התחושה שליוותה אותי כל אותו בוקר. כאילו חוויתי את כל המעמד הזה בעבר לא ברור. מעין deja vue. דיצה סיפרה שברגע שהבחינה שהוא לא יושב ליד השולחן שלו בחדר האוכל, היא ניגשה לחדרו. כשלא מצאה אותו שם, קראה גם ליורם, האח אחראי המשמרת, שהזעיק את קצין הביטחון. ש. שהיה אחד הבודדים אתו הצליח לקשור קשרים חברתיים מבין המאושפזים סיפר, שראה אותו אחרי ארוחת הבוקר יושב בחדר, כרגיל, עם הניירות שלו. "כל הזמן הוא כתב." הוא אמר. "כל הזמן. כל הזמן." הוא חזר על כך מספר פעמים עד שהטרוניה שהתגנבה לאמירתו, תפסה מקום. החיפושים במחלקה עצמה ואחר כך בכל בית החולים העלו חרס. דב שדה נעלם כאילו בלעה אותו האדמה. השמיים המשיכו להיות מעוננים והגשם לא הפסיק לרדת. לא חיכינו הרבה והחלטנו לפנות למשטרה. התחושה המוזרה שלי קיבלה ביטויים פיזיים. באצבעות ידי חשתי מעין עקצוץ מטריד, כאילו נמלים טיפסו במורד כף היד אל עבר האצבעות. היד הייתה חלשה וקרה. בקושי הרמתי את שפופרת הטלפון וחייגתי למדור. זו לא הייתה הפעם הראשונה ששוחחתי אתם. לייתר דיוק עם מרדכי, שהיה קצין מבצעים. הוא הכיר טוב מאוד את דב שדה. הוא עבד אתו שנים רבות בתקופה שדובי היה שוטר. החיפושים אחריו נערכו בהיקף נרחב, ולו רק בשל עובדת היותו שוטר לשעבר. לפני שאושפז, ניהל משרד חקירות מצליח אותו הקים זמן קצר לאחר שפרש מהמשטרה. חבריו ממשרד החקירות ומהמשטרה, עשו כל מאמץ, לדבריהם, כדי למצוא אותו. תמונתו פורסמה בעיתונים ועל גבי לוחות המודעות. הוצעו אפילו פרסים כספיים לכל המוסר מידע העשוי לקדם את חקירת היעלמותו. הקליינטים האחרונים שלו נחקרו והושמו תחת מעקב, אך לשווא. כל המאמצים למוצאו העלו חרס. עד כה לא נמצא ממנו זכר, קצה חוט. לא-כלום. לי עצמי היה ספק אם המאמצים היו בכיוונים הנכונים. לדעתי, לא נתנו מספיק את הדעת אל הסתירות שעלו מהדיווחים של חבריו, בדבר מעשיו לפני שנעלם. רם בכר, חברו ושותפו למשדר החקירות ייחס את כל מה שקרה לו למצב נפשי מעורער. כנראה לחץ בעבודה, אבל מקריאה ביומן הזה עולה, שרם עצמו עמד בפני התמוטטות נפשית דומה במהלך החקירה של אותה "פרשת הרטמן", אותה פרשה מוזרה שעסקו בה לאחרונה. אלא שרם התאושש, והתנכר לכל מה שעבר עליו. הוא סירב להצעתי לעבור טיפול היפנוטי כדי לברר את הסיבות שהביאו אותו עצמו למשבר, אף שכוונתי הייתה לבדוק אם אפשר למצוא קשר בין האירוע שעבר עליו, לבין הסיבות שהביאו להתמוטטותו של דובי. לא היה לי ספק שהיעלמותו קשורה איך שהוא לנסיבות המסתוריות שהביאו עליו את ההתקפים הפסיכוטיים מהם סבל כל כך. עברו שנתיים והסיפור שלו לא מפסיק להציק לי. לאחרונה התחלתי לחלום עליו כמעט כל לילה. אני לא זוכרת הרבה מהחלומות האלו, אלא שבבוקר אני קמה בתחושה שחלמתי עליו. אני יודעת שהוא היה איתי. תקופה ארוכה ניסיתי ככל שיכולתי לדחוף את החקירה למרות התחושה המתמדת שאני הולכת כנגד הזרם. שלחתי את החומר לטלוויזיה. ביקשתי שיבדקו אם אפשר לעשות עליו תוכנית מהסוג של שידור חוקר. לצערי הצעתי לא התקבלה. חזרתי ונתקלתי בבעיות שהוגדרו הפעם כבעיות של הפקה. למרות שלא עברו הרבה שנים, נראה לי שלאחרונה השתנתה האווירה בארץ, רמת המודעות עלתה, וניתן לקרוא בעיתונים פרסומים העוסקים בדברים "שמעבר". עיתונים יומיים מקדישים לנושא מדורים ייחודיים בחוברות של ימי שישי. אני בטוחה שהעלייה ברמת המודעות לנושאים הללו איננה מקרית. ייתכן שאם הפרשה הייתה מתרחשת היום, הייתה זוכה להתייחסות אחרת. אבל אז, נתקלתי באטימות. טיפסתי על קירות חלקים. אולי זו הסיבה שהחלטתי דווקא עכשיו לפרסם את היומן הזה כמות שהוא. כבר בתקופה שהיה בא למרפאת החוץ של בית החולים לקבל טיפול, הרגשתי שיש בו משהו שונה. למרות הדעה של הקולגים שלי, הייתי בטוחה שהוא לא היה סכיזופרני. כשמצבו החמיר והוא נאלץ להתאשפז במחלקה, אני עדיין חשדתי שיש כאן משהו שאנחנו לא מבינים. לא פעם שאלתי את עצמי מה מתוך הדברים שהוא מספר, אכן התרחש. כפסיכיאטרית לא יכולתי להרשות לעצמי לקבל את המציאות האזוטרית אליה אמר שנקלע, כאמיתית. אלא שפחדתי. עמדתי בפני הבלתי נתפס, ללא כלים להתמודד, להבין או להרגיש אותו, ובוודאי לא להטמיע אותו. אנחנו, אנשי המקצוע יכולים להסתתר מאחורי הגדרות והבחנות שכלתניות, ואכן עושים זאת בהצלחה, אלא שהספק ממשיך לנקר. מה אם כל זה קרה לו באמת? במציאות המוזרה שאנו חיים אותה? מתוקף מקצועי אני יודעת שכל אחד תופס את המציאות בצורה אחרת, ואף על פי כן, יש קונצנזוס מסוים על מה שנקרא "נורמלי". מעין שטחי חפיפה שרובנו מתקשרים אחד עם השני דרכם. דב שדה התחיל כנראה לחצות גבולות. אני מוכרחה להתוודות, וידוי אישי. האיש פשוט ריתק אותי. אני זו שביקשתי ממנו שיכתוב את הסיפור של אותם עשרה ימים שעברו עליו ושהיוו נקודת מפנה ממנה הוא השתנה מקצה לקצה עד שהיה צריך לעזוב את העבודה ואת הבית. אין לי ספק שהיעלמותו הייתה תולדה בלתי נמנעת מהאירועים המוזרים שעבר. הוא הסכים בהתלהבות לרעיון שלי. הוא אמר שזה יהיה מעין שחזור של יומן בו יתעד את אותם עשרה ימים ותקופה קצרה שנמשכה אחריהם. סיפקתי לו כלי כתיבה והוא כתב כמו משוגע. (עם כל האירוניה של הדימוי הזה). במשך שבועיים כתב יום ולילה. הוא לא פסח על כלום, לא סילף ולא הסתתר מאחורי חצאי עובדות. לפי דבריו ניסה כל הזמן להיצמד לאמת. (למרות שבשלב מסוים תהה בעצמו מה משמעותה של האמת, והאם יש לנו כבני אדם כלים חושיים לבדוק את מה שנקרא "אמת", האם יש כמה "אמיתות" שכל אחת עומדת בפני עצמה. פעם אמר לי שהאמת האבסולוטית נמצאת מחוץ לטווח של האדם, ותפקידה לשמש כיוון, מעין מגדלור, בעוד שהאמיתות האנושיות הן תמיד יחסיות, ומספרן לפחות כמספר בני האדם). ביומן זה הוא תיעד פרשייה נוספת שעבד עליה באותה תקופה, שעסקה באישה שהיה לה סכסוך עם המאהבת של בעלה. לפי דעתי לא היה לה ולמקרה שלו ולא כלום. אבל כשלקחתי על עצמי לפרסם את היומן בשלמותו, נמנעתי מלערוך או להוציא חלקים, שנראו לי לא ענייניים, ומאותה סיבה לא השמטתי קטעים שעסקו ביחסיו האינטימיים עם נשים, ולייתר דיוק עם אישה אחת מסוימת. כשנעלם, נותרתי בתחושה שהוא טרם כתב את הפרק האחרון שבו הייתה אמורה להינתן מעין סיסמה, ואנו נותרנו ללא מפתח להבנת הדברים. לפני שנקלע לאותה קלחת של עשרת הימים היה דב שדה אדם מין הישוב. נשוי, אב לשני ילדים, שהגשים חלום של משפחות רבות וקנה בית במושב. חמש עשרה שנים עבר במשטרה כחוקר, ולאחר שפרש פתח משרד חקירות פרטי. כשעבד במשטרה נזקפו לזכותו הצלחות לא מעטות בפענוח מעשים נפשעים שרובם היו מתוקשרים היטב. חבריו במשטרה סיפרו שהיה ידוע בעבודת הנמלים שלו, בהברקות רעיוניות ובאינטואיציות שהיו מקדמות אותו בחקירה, ובעיקר הצטיין בפתיחות מחשבתית. מעולם לא נתן לשיקולי יוקרה לעגל פינות למרות הלחצים שהיה נתון בהם מכיוון הדרגים העליונים. וזה קרה לא פעם אחת, חוסר גיבוי זה, גרם בסופו של דבר לפרישתו, והוא הקים משרד חקירות פרטי עם אחד מפיקודיו. רם בכר. כשזיוה אשתו דיברה על פרידה ממנו, לא יכולתי להאשים אותה. בתקופה שהוא חשד בכל אחד מאתנו שאנחנו "מוחלפים" כדבריו, הוא היה ממש בלתי נסבל. סך הכל גם היא מאוד נפגעה. היא ידעה שהוא כותב את היומן הזה וביקשה ממני שאתן לה לקרוא בו. לא הסכמתי כמובן, כי הכל היה עדיין בשלבי התהוות. אבל החלטתי לשאול אותה אם הייתה מודעת לכך שדובי ידע על הרומן שהיה לה עם הפסיכולוג שלה. דר אדוארד כרמי. אולי לא הייתי צריכה לספר לה שאת הדברים האלה קראתי ביומן שלו, יתכן שפעלתי לא לגמרי כשורה. (כשהבנתי עד כמה מעורבותי הנפשית הייתה גבוהה, פרשתי מהטיפול הצמוד בו, העברתי אותו לחבר טוב, דר תדיר אבל כמובן שעקבתי כל הזמן, וידעתי מה עובר עליו). זיוה סיפרה לי שבשלב מסוים ידעה שהוא חושד בה, אבל גם היא הייתה במצוקה. כך אמרה. הוא התרחק מהבית והיא חיפשה תמיכה בחוץ. למרות הכל היו לה רגשות אשמה, כאילו הייתה עסוקה ברומן שלה ולא הייתה מספיק ערה לראות מה קורה ולעזור לו. היא ניסתה להתקרב אליו שוב, אבל אחרי שהוא התחיל עם הפרנויות שלו והסיפור של ה"מוחלפים" וה"אנרגיות המוזרות" היא חזרה לאדוארד. היה ממש קשה לה לחיות אתו באותו בבית. הוא השתולל כאילו נכנס בו שד. הוא דיבר בשפה משונה וכל דבר כאב לו. האור כאב לו, הצליל כאב לו, אסור היה לגעת בו. הוא לא סבל את הבגדים שעליו כי המגע כאב לו. הוא התחיל להסתובב בבית עירום גם ליד הילדים וזה היה ממש מביך. לא הייתה ברירה אלא לאשפז אותו. התפלאתי לראות עד כמה הוא זכר את המאורעות, עד כדי שיחזור של דיאלוגים שלמים. הוא גם דאג להביא את הדברים ברצף סיפורי על מנת ליצור אצל הקורא מתח קריאה. אבל לפעמים היה נתקף באי שקט שהתבטא במצבים "הפסיכו-פיזיולוגיים" שלו. ואז, או שהייתי מכניסה אותו למצב היפנוטי כדי לדובב אותו, או שהיה מדבר בעצמו. לא תמיד זכר לאחר שהתעורר, כל מה שעלה בהיפנוזה.. פעמים רבות העדיף לשכוח את הדברים מתוך בחירה. החומר מובא בפני הקוראים כמות שהוא. ללא שפוט. למרות מקצועי אני נמנעת, במקרה שלו לקבוע אבחנות. נקודת שיפוטי טובה בדיוק כמו שלכם. בשלב מסוים מצאתי עצמי נזקקת לעזרה. נתמכתי על ידי אותו עמית שידע לנתב אותי ותודות לו, לא איבדתי גם אני כיוון. בהזדמנות זו אני מודה לך, דר תדיר היקר. מכאן ואילך יובאו הדברים כפי שרשם אותם דב שדה. בברכה דר ר. ש. מחלקה ד בי"ח פסיכיאטרי מרכז הארץ. נ.ב. מסיבות מקצועיות אני מזדהה רק בראשי התיבות של שמי. שיניתי גם שמות של אנשים שהוזכרו בספר, לאחר שביררתי שאין הם מעונינים ששמם יפורסם. הוא מכנה אותי בספרו "ריני". ובקיצור "ני", או "דר ני".


פרשת הרטמן. אני קורא ליומן שלי "פרשת הרטמן" כי זה נראה לי השם המתאים ביותר. כשריני הציעה לי לכתוב את השתלשלות המאורעות, הסכמתי מיד. ראיתי בכתיבה אפשרות לתעד את האירועים, ובעזרת היומן אוכל לנסות לפחות לתקשר עם יותר ויותר בני אדם, וכשאגיע אליהם בצורות אחרות יהיה להם כבר מושג וידע, שיישתל מעצם קריאת הסיפור שלי. אני רוצה שהדברים יחשפו סימני שאלה מודחקים שנמצאים אצל חלק מכם. שייפתח אצלכם חלון לכל אותם אירועים שאינם משתלבים בחיי היום-יום, ולכן מוצאים ומוקאים מההכרה ומהתודעה, ואולי כשתסתכלו סביבכם בעיניים חדשות, תגלו בסביבתכם אנשים כמוני, שעד אתמול היו כאחד האדם, ופתאום משהו בהם השתנה, ואז עצרו ושאלו עצמכם: מדוע? מה קרה? האם הם עברו חוויות מהסוג שקרו לי? האם מחר דברים כאלו עלולים לקרות גם לכם? האם יש מישהו שמחוסן בפני דברים כאלו? אנסה להיצמד לאירועים בסדר התהוותם. אשתדל לא לסנן ולא לנפות פרשיות שכביכול לא נוגעות לעניין, שכן, למרות שלפעמים לא ייראה הקשר שבין הדברים, הרי יודע אני שלכל דבר יש משמעות וכל דבר קשור בהכול. אני מקווה שהפוגות שבין התקפי הכאב תהיינה ארוכות דיין כדי שהכתיבה לא תתעכב.


אחורה

חדשות

  • עמרם מצנע מצטרף לציפי לבני

  • במסיבת עתונאים היום הודיעה ציפי לבני על הצטרפותו של עמרם מצנע למפלגת "התנועה".

  • עצומה להמתת חסד

  • לאחר המקרה הטרגי של הרופא אשר עזר לבתו חולת הסרטן למות והתאבד,

    עולה שוב הסוגיה של המתת חסד.