פרק 27 הגוויה נעלמת דב מתוודע למצבו


הבלש אלכס עובר במשרד של פיני ומספר לו שאין קצה חוט שיסביר את מותו של חגי רוזנבאום, שגוויתו נעלמה גם מהמכון הפתולוגי קטעים מתוך הספר "פרשת הרטמן" מאת בלהה קלישר-הזז בהוצאת אסטרולוג הוצאה לאור בע"מ. 1999 טל:.09-7412044 כל הזכויות שמורות להוצאת אסטרולוג.

כשאלכס נכנס למשרד פיני היה בחדר הפנימי. אחרי "הצגת הווידיאו" שעשה בפני, הוא חזר לבדוק את מקור הריח. לדעתו נבע הריח מהחדר הפנימי. אלכס היה בסביבה במקרה, ולדבריו ראה צורך להיכנס. "לשתות קפה" כך אמר. אבל היה ברור לשנינו שזו לא הייתה מטרת בואו. הוא סיפר שמונה לראש הצוות בחקירת המוות של אותו חגי רוזנבאום המתחזה. "המתחזה? לא זיהיתם את זהותו של הנפטר"? "לא". "אף אחד לא נעלם בשלושה ימים האחרונים? לא היו פניות למשטרה של הורים דאוגים? אישה היסטרית? אף אחד לא מחפש מישהו שנעלם לו"? "לא.. זאת אומרת.. אבל בינתיים.. איך לומר לך. הוא עצמו נעלם". "מי"??? "המת". "המת קם לתחייה ויצא לו מהמקרר"? "אני לא רואה שום סיבה להציג את זה בצורה מגוחכת. אני חושב שמסתתרת כאן פרשייה יותר מסובכת מאשר זה נראה על פניו". "המכון פתוח בלילה"? "המכון פתוח עשרים וארבע שעות ביממה, אבל אין לאף אחד גישה לחדר המקררים". "גם לשדים"? שאלתי. "מה אמרת"? "כנראה שבכל זאת הייתה גישה כלשהי". אמרתי. "עובדה שהוא נעלם, הוא לא יכול להתאדות ככה סתם. מה אומרות הבדיקות שעשיתם"? "תאמין לי שזה נראה כאילו הוא באמת התאדה כמו שאמרת". הוא הוציא צרור תמונות, הראשונה הייתה של צילום תקריב של פני המת. נוריות נדלקו לי בראש. מהיכן הוא מוכר לי? המוח שלי סרק במהירות את כל הפרצופים. וודאי! מצאתי! "אתה יודע למי הוא דומה, המת שלך"? שאלתי. "למי"? "אתה לא רואה? הוא דומה לחגי רוזנבאום החי, זה שהגיע עם ברוריה לתת עדות, אתה לא שם לב? ההוא היה מזוקן, אבל זה אותו פרצוף"! אלכס התבונן היטב. "אני לא יודע מה להגיד לך. כל הזמן הרגשתי שכאילו ראיתי אותו מאיזה מקום אבל לא יכולתי למקם היכן זה היה, אתה ממש צודק, איך לא קישרתי את הדברים קודם. כנראה בגלל הזקן של חגי החי". פיני, שנכנס בינתיים לחדר אמר תוך שהוא צוחק. "חגי החי, חגי החי, זה נשמע לא רע בכלל". "מה אתה אומר? אולי זה סתם צירוף מיקרים"? שאלתי את אלכס. "אני לא יודע מה זה אומר. אבל תחושת הבטן שלי אומרת שזה יותר מצירוף מיקרים". "אינטואיציה"? אמרתי. "אני מאמין בעבודה קשה, יותר מאשר באינטואיציות. למזלנו הספקנו לקחת דגימות לבדיקות". "מה מצאתם בבדיקות"? שאלתי. "לא כלום, זה מדהים, כל הרקמות שלו היו במצב מצוין, כל הבדיקות שעשינו יצאו תקינות". "ומה עם אלכוהול בדם"? "לא היה". "אבל חוי העידה שהוא שתה כמעט בקבוק שלם של וורמוט"? "תראה. היא דיווחה שעזבה אותו באחת עשרה בלילה. המוות נקבע לערך בשש בבוקר, זה עדיין שבע שעות טובות בהן עקבות אלכוהול מספיקים להיעלם. "בדקתם סמים? תרופות? רעלים"? "בדקנו, אין כלום". "התקף לב? אני שמעתי על אנשים צעירים שמתו מהתקפי לב. לאישתי היה בן דוד שנפטר בגיל שלושים ושתיים ככה פתאום, מהלב". "לא היה לו התקף לב". "אז ממה הוא מת לעזאזל"? "את זה גם אני שואל. אבל עכשיו הוא נעלם". "יופי" אמרתי. "אם אין גוויה, ואף אחד לא מתלונן שנעלם לו מישהו, אז אין קייס. ממש יופי. אבל מה עם הדמיון בינו לבין החבר האורגנלי? אני חושב שכדאי שתזמן שוב, את חגי האורגינלי ותשאל אותו אם אין לו אח, או בן דוד שדומה לו ונקרא על שם אותו סבא, מי יודע? יש דברים כאלה. "אני חוזר ממנו עכשיו. לא מצאתי אותו בבית. השכנים אומרים שנסע לחו"ל". "אני לא מאמין! תוך יום הוא נסע לחו"ל"? "לא תוך יום אלא תוך שלושה ימים. כלומר רק הבוקר". "איזה עיתוי! ומה עם ברוריה"? "היא לא יודעת כלום". "והשותף שלו לדירה"? "אנחנו לא יודעים מי הוא". "מי זה בעל הבית"? "איזה גברת מבוגרת. היא מכירה את חגי. היא אמרה שהוא דווקא בסדר. הוא שילם לה מראש לחצי שנה. היא לא ידעה שיש לו שותף". "הכל סגור אני רואה". "הרמטי. אין אפילו חריץ כדי להכניס סיכה". הסתכלתי על פיני. ידעתי שבאותו רגע עובדים המעברים שבראש שלו, הוא נענע את ראשו. כנראה נוצרו כבר כמה קשרים וערוצים, והמידע התחיל לזרום מצד לצד. "אני צריך לדבר אתך", אמר פיני אחרי שאלכס הלך. "כן"? "אל תענה לי מיד. יכול להיות שהשאלות שלי תהיינה מעט מוזרות. קרה לך משהו חריג בזמן האחרון? ביממה האחרונה? כאן במשרד? שקשור עם הריח הזה"? לא עניתי מיד. אבל לבי מיד הלם והדם הקיש ברקות. אם הייתי מחובר למכונת אמת, היו כל המחטים מזנקות מתחומן. "כן" אמרתי, ותוך שעניתי מצאתי את עצמי על סף הבכי. בדיעבד הבנתי באיזה מצוקה יכול להיות אדם, שנקלע לאירועים מוזרים חסרי פשר הגיוני ומוכר. כדי לשמור על שפיותו הוא יכול להדחיק את כל מה שקרה לו, אבל עדיין ישלם במטבע של מצוקה. מצוקה רגשית. הנה פיני, הוא רק שאל אותי שאלה קטנה, וכבר מצאתי את עצמי על סף התמוטטות. אולי פיני יוכל להבין מה שקרה לי? התגובה שלי הפליאה גם אותי. חשבתי את עצמי אדם אמיץ, עצמאי ובלתי תלוי, בעל שליטה מרשימה על העצבים שלי. ממתי היה חשוב לי מה שחושבים האחרים? אלא שגם ה"אומץ" האנושי מתפקד רק כשהאדם מתהלך בשדות מוכרים וידועים. ברגע שנקלע למקומות בהם משתנים סדרי עולם, הוא עלול לאבד את שיווי המשקל שלו, ואז, אפילו האמיץ ביותר יזדקק לתמיכה, יחפש קבוצות התייחסות, ובלעדי אלה, יחוש את הבדידות במלוא עצמתה. והתגובה שלו תהיה התעלמות, או לחילופין התמכרות. את זה היום אני יודע. כשאני נמצא כאן. בין הכתלים. התחלתי לספר לו על כאב הראש שהיה לי, כאב שנזל מהקדקוד אל המצח וכיסה את העיניים, ואחר כך סיפרתי לו על האור המוזר שכבה ונדלק לפני שנגעתי במתג, על ריח הקינמון והקרטון היבש, ובסוף גם על החור שבשטיח. הוא משך אותי בעל כורחי לחדר השני וביקש שאראה לו בדיוק את המקום שהיה החור. סימנתי לו את המקום ואז הוא משך אותי לרצפה. "תתכופף" אמר לי. רכנתי על השטיח לידו. "תריח. אתה מריח את הריח המוזר של החריכה? זה בדיוק הריח שחיפשתי כל הזמן. זה מכאן. מהחור שבשטיח". "אבל עכשיו אין כאן חור! השטיח נראה שלם". בוא נבדוק את זה". הוא הוציא מהכיס מעין פנס. "זה מונה קרינה, אבל לא קרינת רנטגן ולא קרינה רדיו אקטיבית. זה לא מונה גייגר". "אז איזה קרינה זה מגלה"? "קרינה מיוחדת". "איזה"? התעקשתי. "תראה, זה משהו חדשני, אני לא יכול עדיין להגיד". "קורים לי דברים שמשגעים אותי, אם אתה יודע משהו אתה מוכרח לדבר. אתה מוכרח לספר לי מה אתה יודע"! הפנס התחיל להבהב בנקודה מסוימת. הוא הוביל את הפנס על גבי השטיח, והתקדם עם ההבהוב לאורך קו בלתי נראה. אם סטה ממנו ימין או שמאל, ההבהוב היה פוסק. הוא לקח עיפרון והתחיל לצייר את הקו בעקבות אותו פנס מיוחד. הקו הדק הזה התעקל, יצר עקומה ובסוף נפגש עם הנקודה בה התחיל. הוא יצר עיגול. עיגול מושלם. "זו קרינה שעדיין לא גילו אותה" אמר. "היא מכונה 'מייזר-בר'. המדענים עדיין לא יודעים עליה כלום". לא עניתי לו. חיכיתי שימשיך. "תראה" אמר. "אני הולך לספר לך משהו". הוא נראה נרגש. "אני שומע" אמרתי לו". "אני מספר לך, כי נראה לי שאתה בעצמך חווה דברים לא מוסברים ולכן תוכל להבין אותי. אדם מבין רק מתוך עצמו. אם לא היו לך חוויות כאלה גם אתה היית חושב אותי למשוגע. כל לילה, כשאני נרדם אני כאילו עובר למציאות אחרת. איך אסביר לך? אולי מקום אחר, אני לא יודע להגדיר. אולי אקרא לזה מקום לימוד, כי שם מלמדים אותי את כל הידע הזה שאני משתמש בו. דבריו נקשו אצלי על מספרי צופן שפותחים כספות. תפסתי באינטואיציה על מה הוא מדבר, אבל רציתי שינסה להעביר את התחושה הזו למילים. "מי מלמד אותך"? שאלתי. "מורים". "מורים? איזה מורים"? "ישנם בתי ספר. יותר אני לא יכול להגיד לך". "תמשיך" "כל הידע הטכנולוגי שיש לי. המיקרופונים, העינית של מצלמת הווידיאו, וכל מה שסיפרתי לך".. "משם"? שאלתי. "כן". "איך נראה אותו מקום"? "לא יודע. אני לא מבין מה זה. זה לא מקום פיזי שאפשר לתאר אותו במונחים של ראייה. אני בעיקר מרגיש". "מרגיש מה"? "אנרגיות שעוברות דרכי ומשאירות בי ידע". לא עניתי לו. "אתה עדיין עוקב אחרי"? שאל. "איך אתה מדבר... זאת אומרת מקיים אתם קשר"? שאלתי. "בטלפתיה. אני חושב על שאלה, והם מספקים לי את התשובה. אני יודע שקשה להאמין למה שאני מספר, אבל איך תוכל להסביר את המיקרופונים ומצלמת הווידיאו וכל מה שראית"? "הם עצמם משתמשים בטכנולוגיות האלה שהם מספקים לך"? "לא, הם לא זקוקים להאזנות סתר. כל זה בשבילם זה ממש שטויות. אבל הם פיתחו במיוחד בשבילי את האביזרים האלה שיעזרו לי בעבודה שלי". קור אחז בי. "אתה רוצה להגיד לי שהם היו כאן? בחדר הזה"? "אני בטוח".


כשאלכס נכנס למשרד פיני היה בחדר הפנימי. אחרי "הצגת הווידיאו" שעשה בפני, הוא חזר לבדוק את מקור הריח. לדעתו נבע הריח מהחדר הפנימי. אלכס היה בסביבה במקרה, ולדבריו ראה צורך להיכנס. "לשתות קפה" כך אמר. אבל היה ברור לשנינו שזו לא הייתה מטרת בואו. הוא סיפר שמונה לראש הצוות בחקירת המוות של אותו חגי רוזנבאום המתחזה. "המתחזה? לא זיהיתם את זהותו של הנפטר"? "לא". "אף אחד לא נעלם בשלושה ימים האחרונים? לא היו פניות למשטרה של הורים דאוגים? אישה היסטרית? אף אחד לא מחפש מישהו שנעלם לו"? "לא.. זאת אומרת.. אבל בינתיים.. איך לומר לך. הוא עצמו נעלם". "מי"??? "המת". "המת קם לתחייה ויצא לו מהמקרר"? "אני לא רואה שום סיבה להציג את זה בצורה מגוחכת. אני חושב שמסתתרת כאן פרשייה יותר מסובכת מאשר זה נראה על פניו". "המכון פתוח בלילה"? "המכון פתוח עשרים וארבע שעות ביממה, אבל אין לאף אחד גישה לחדר המקררים". "גם לשדים"? שאלתי. "מה אמרת"? "כנראה שבכל זאת הייתה גישה כלשהי". אמרתי. "עובדה שהוא נעלם, הוא לא יכול להתאדות ככה סתם. מה אומרות הבדיקות שעשיתם"? "תאמין לי שזה נראה כאילו הוא באמת התאדה כמו שאמרת". הוא הוציא צרור תמונות, הראשונה הייתה של צילום תקריב של פני המת. נוריות נדלקו לי בראש. מהיכן הוא מוכר לי? המוח שלי סרק במהירות את כל הפרצופים. וודאי! מצאתי! "אתה יודע למי הוא דומה, המת שלך"? שאלתי. "למי"? "אתה לא רואה? הוא דומה לחגי רוזנבאום החי, זה שהגיע עם ברוריה לתת עדות, אתה לא שם לב? ההוא היה מזוקן, אבל זה אותו פרצוף"! אלכס התבונן היטב. "אני לא יודע מה להגיד לך. כל הזמן הרגשתי שכאילו ראיתי אותו מאיזה מקום אבל לא יכולתי למקם היכן זה היה, אתה ממש צודק, איך לא קישרתי את הדברים קודם. כנראה בגלל הזקן של חגי החי". פיני, שנכנס בינתיים לחדר אמר תוך שהוא צוחק. "חגי החי, חגי החי, זה נשמע לא רע בכלל". "מה אתה אומר? אולי זה סתם צירוף מיקרים"? שאלתי את אלכס. "אני לא יודע מה זה אומר. אבל תחושת הבטן שלי אומרת שזה יותר מצירוף מיקרים". "אינטואיציה"? אמרתי. "אני מאמין בעבודה קשה, יותר מאשר באינטואיציות. למזלנו הספקנו לקחת דגימות לבדיקות". "מה מצאתם בבדיקות"? שאלתי. "לא כלום, זה מדהים, כל הרקמות שלו היו במצב מצוין, כל הבדיקות שעשינו יצאו תקינות". "ומה עם אלכוהול בדם"? "לא היה". "אבל חוי העידה שהוא שתה כמעט בקבוק שלם של וורמוט"? "תראה. היא דיווחה שעזבה אותו באחת עשרה בלילה. המוות נקבע לערך בשש בבוקר, זה עדיין שבע שעות טובות בהן עקבות אלכוהול מספיקים להיעלם. "בדקתם סמים? תרופות? רעלים"? "בדקנו, אין כלום". "התקף לב? אני שמעתי על אנשים צעירים שמתו מהתקפי לב. לאישתי היה בן דוד שנפטר בגיל שלושים ושתיים ככה פתאום, מהלב". "לא היה לו התקף לב". "אז ממה הוא מת לעזאזל"? "את זה גם אני שואל. אבל עכשיו הוא נעלם". "יופי" אמרתי. "אם אין גוויה, ואף אחד לא מתלונן שנעלם לו מישהו, אז אין קייס. ממש יופי. אבל מה עם הדמיון בינו לבין החבר האורגנלי? אני חושב שכדאי שתזמן שוב, את חגי האורגינלי ותשאל אותו אם אין לו אח, או בן דוד שדומה לו ונקרא על שם אותו סבא, מי יודע? יש דברים כאלה. "אני חוזר ממנו עכשיו. לא מצאתי אותו בבית. השכנים אומרים שנסע לחו"ל". "אני לא מאמין! תוך יום הוא נסע לחו"ל"? "לא תוך יום אלא תוך שלושה ימים. כלומר רק הבוקר". "איזה עיתוי! ומה עם ברוריה"? "היא לא יודעת כלום". "והשותף שלו לדירה"? "אנחנו לא יודעים מי הוא". "מי זה בעל הבית"? "איזה גברת מבוגרת. היא מכירה את חגי. היא אמרה שהוא דווקא בסדר. הוא שילם לה מראש לחצי שנה. היא לא ידעה שיש לו שותף". "הכל סגור אני רואה". "הרמטי. אין אפילו חריץ כדי להכניס סיכה". הסתכלתי על פיני. ידעתי שבאותו רגע עובדים המעברים שבראש שלו, הוא נענע את ראשו. כנראה נוצרו כבר כמה קשרים וערוצים, והמידע התחיל לזרום מצד לצד. "אני צריך לדבר אתך", אמר פיני אחרי שאלכס הלך. "כן"? "אל תענה לי מיד. יכול להיות שהשאלות שלי תהיינה מעט מוזרות. קרה לך משהו חריג בזמן האחרון? ביממה האחרונה? כאן במשרד? שקשור עם הריח הזה"? לא עניתי מיד. אבל לבי מיד הלם והדם הקיש ברקות. אם הייתי מחובר למכונת אמת, היו כל המחטים מזנקות מתחומן. "כן" אמרתי, ותוך שעניתי מצאתי את עצמי על סף הבכי. בדיעבד הבנתי באיזה מצוקה יכול להיות אדם, שנקלע לאירועים מוזרים חסרי פשר הגיוני ומוכר. כדי לשמור על שפיותו הוא יכול להדחיק את כל מה שקרה לו, אבל עדיין ישלם במטבע של מצוקה. מצוקה רגשית. הנה פיני, הוא רק שאל אותי שאלה קטנה, וכבר מצאתי את עצמי על סף התמוטטות. אולי פיני יוכל להבין מה שקרה לי? התגובה שלי הפליאה גם אותי. חשבתי את עצמי אדם אמיץ, עצמאי ובלתי תלוי, בעל שליטה מרשימה על העצבים שלי. ממתי היה חשוב לי מה שחושבים האחרים? אלא שגם ה"אומץ" האנושי מתפקד רק כשהאדם מתהלך בשדות מוכרים וידועים. ברגע שנקלע למקומות בהם משתנים סדרי עולם, הוא עלול לאבד את שיווי המשקל שלו, ואז, אפילו האמיץ ביותר יזדקק לתמיכה, יחפש קבוצות התייחסות, ובלעדי אלה, יחוש את הבדידות במלוא עצמתה. והתגובה שלו תהיה התעלמות, או לחילופין התמכרות. את זה היום אני יודע. כשאני נמצא כאן. בין הכתלים. התחלתי לספר לו על כאב הראש שהיה לי, כאב שנזל מהקדקוד אל המצח וכיסה את העיניים, ואחר כך סיפרתי לו על האור המוזר שכבה ונדלק לפני שנגעתי במתג, על ריח הקינמון והקרטון היבש, ובסוף גם על החור שבשטיח. הוא משך אותי בעל כורחי לחדר השני וביקש שאראה לו בדיוק את המקום שהיה החור. סימנתי לו את המקום ואז הוא משך אותי לרצפה. "תתכופף" אמר לי. רכנתי על השטיח לידו. "תריח. אתה מריח את הריח המוזר של החריכה? זה בדיוק הריח שחיפשתי כל הזמן. זה מכאן. מהחור שבשטיח". "אבל עכשיו אין כאן חור! השטיח נראה שלם". בוא נבדוק את זה". הוא הוציא מהכיס מעין פנס. "זה מונה קרינה, אבל לא קרינת רנטגן ולא קרינה רדיו אקטיבית. זה לא מונה גייגר". "אז איזה קרינה זה מגלה"? "קרינה מיוחדת". "איזה"? התעקשתי. "תראה, זה משהו חדשני, אני לא יכול עדיין להגיד". "קורים לי דברים שמשגעים אותי, אם אתה יודע משהו אתה מוכרח לדבר. אתה מוכרח לספר לי מה אתה יודע"! הפנס התחיל להבהב בנקודה מסוימת. הוא הוביל את הפנס על גבי השטיח, והתקדם עם ההבהוב לאורך קו בלתי נראה. אם סטה ממנו ימין או שמאל, ההבהוב היה פוסק. הוא לקח עיפרון והתחיל לצייר את הקו בעקבות אותו פנס מיוחד. הקו הדק הזה התעקל, יצר עקומה ובסוף נפגש עם הנקודה בה התחיל. הוא יצר עיגול. עיגול מושלם. "זו קרינה שעדיין לא גילו אותה" אמר. "היא מכונה 'מייזר-בר'. המדענים עדיין לא יודעים עליה כלום". לא עניתי לו. חיכיתי שימשיך. "תראה" אמר. "אני הולך לספר לך משהו". הוא נראה נרגש. "אני שומע" אמרתי לו". "אני מספר לך, כי נראה לי שאתה בעצמך חווה דברים לא מוסברים ולכן תוכל להבין אותי. אדם מבין רק מתוך עצמו. אם לא היו לך חוויות כאלה גם אתה היית חושב אותי למשוגע. כל לילה, כשאני נרדם אני כאילו עובר למציאות אחרת. איך אסביר לך? אולי מקום אחר, אני לא יודע להגדיר. אולי אקרא לזה מקום לימוד, כי שם מלמדים אותי את כל הידע הזה שאני משתמש בו. דבריו נקשו אצלי על מספרי צופן שפותחים כספות. תפסתי באינטואיציה על מה הוא מדבר, אבל רציתי שינסה להעביר את התחושה הזו למילים. "מי מלמד אותך"? שאלתי. "מורים". "מורים? איזה מורים"? "ישנם בתי ספר. יותר אני לא יכול להגיד לך". "תמשיך" "כל הידע הטכנולוגי שיש לי. המיקרופונים, העינית של מצלמת הווידיאו, וכל מה שסיפרתי לך".. "משם"? שאלתי. "כן". "איך נראה אותו מקום"? "לא יודע. אני לא מבין מה זה. זה לא מקום פיזי שאפשר לתאר אותו במונחים של ראייה. אני בעיקר מרגיש". "מרגיש מה"? "אנרגיות שעוברות דרכי ומשאירות בי ידע". לא עניתי לו. "אתה עדיין עוקב אחרי"? שאל. "איך אתה מדבר... זאת אומרת מקיים אתם קשר"? שאלתי. "בטלפתיה. אני חושב על שאלה, והם מספקים לי את התשובה. אני יודע שקשה להאמין למה שאני מספר, אבל איך תוכל להסביר את המיקרופונים ומצלמת הווידיאו וכל מה שראית"? "הם עצמם משתמשים בטכנולוגיות האלה שהם מספקים לך"? "לא, הם לא זקוקים להאזנות סתר. כל זה בשבילם זה ממש שטויות. אבל הם פיתחו במיוחד בשבילי את האביזרים האלה שיעזרו לי בעבודה שלי". קור אחז בי. "אתה רוצה להגיד לי שהם היו כאן? בחדר הזה"? "אני בטוח".


אחורה

חדשות

  • עמרם מצנע מצטרף לציפי לבני

  • במסיבת עתונאים היום הודיעה ציפי לבני על הצטרפותו של עמרם מצנע למפלגת "התנועה".

  • עצומה להמתת חסד

  • לאחר המקרה הטרגי של הרופא אשר עזר לבתו חולת הסרטן למות והתאבד,

    עולה שוב הסוגיה של המתת חסד.