פרק 29 סוף דבר


דב שדה נעלם. מה קרה לו ? התעלומה נשארת. קטעים מתוך הספר "פרשת הרטמן" מאת בלהה קלישר-הזז בהוצאת אסטרולוג הוצאה לאור בע"מ. 1999 טל:.09-7412044 כל הזכויות שמורות להוצאת אסטרולוג.

בבת אחת חטפתי את כאב הראש האדיר שלי. אותו כאב שהיה לי אז. שוב שפכו זפת רותחת על קדקודי, הכאב נזל על מצחי ועיניי. לא העזתי להתבונן בחדר השני. בקע משם אור אחר. קראתי לעזרה אבל שום קול לא יצא מגרוני. משהו משך אותי לקום וללכת אל עבר אותו חור עגול ולהציץ פנימה. ידעתי שיש שם תשובות. אולי לא אוכל להבין את כל התשובות אבל לפחות אגיע לחלקן. עמדתי עד שפת החור. תהום נבקעה לרגלי. נמשכתי לתוך ההוויה האחרת כמו ברזל למגנט רב עצמה. משהו אחז בי מליפול פנימה. עברו עלי כמה שניות טובות עד שהבנתי, שאינני יכול להתקדם כי מחזיקים אותי פיזית. הגוף שלי לפות בידי מישהו חזק הרבה יותר ממני, שהרים אותי ולקח אותי משפת הבור. בבת אחת חזרתי לעצמי. האור המיוחד כבה. נמצאתי שוב בחדר הראשון של המשרד. מולי עמד מוריס הרטמן בעצמו. אף אחד לא היה שם מלבדנו. לא רמי ולא חוי ולא פיני. שאלתי את השאלה הכי פחות משמעותית "איפה כולם"? אבל הוא ענה שכולם כאן ושאני לא אדאג. הוא דיבר לאט מאוד ואמר לי שאסור היה לי לראות את "המערכת" ושהוא לא מבין מה קרה, איך זה שעברתי עכשיו שינוי תדר, זה לא היה אמור לקרות. זה מאוד מסוכן". "מערכת"? שאלתי. "יכול להיות שהתכניות ישתנו עכשיו לגביך". אמר. "איזה תכניות? איפה כולם"? "אתה צריך ללמוד לפתור קודם כל את הבעיות שלך לפני שאתה מחפש דברים שאתה לא יכול עדין להגיע אליהם. אתה מבין? יש לך אישה, יש לך ילדים". "מה זאת אומרת"? "תבין מה שתבין". קפאתי. "אתה מאיים על המשפחה שלי?" "לא. אתה הוא שמאיים עליהם". "מי אתה"? "עוד לא למדת לשאול את השאלות הנכונות". "מה רצית ממני"? הוא התעלם משאלתי. "קח, צלצל הביתה". הידיים רעדו לי, אבל צלצלתי. יש סוג של חרדה שבן האדם עלול להיקלע לה בגלל דאגה לצאצאיו, לבני ביתו, אותה חרדה שמשדרת לו שהם בצרה והוא אינו יכול להושיע. המוגבלות האנושית מתגלה במלוא מערומיה. אדם מבין עד כמה הוא אפס, עד כמה תחושת השליטה שלו במה שקורה סביבו, היא אשליה. דנה ענתה לצלצול שלי. "איפה יובל"? צעקתי. "כאן אבא. אנחנו עם שלומית". שלומית? הבייבי סיטר? מה בייבי סיטר עושה שם. איפה זיוה? "איפה אימא"? "אימא לא בבית". "איפה היא"? "היא הלכה.. אני לא יודעת". "תני לי את שלומית". "שלומי-אית"!! צעקה דנה. כמה זמן לוקח לה להגיע לטלפון. איפה היא. "איפה היא"? שאלתי את הרטמן. "אם עשית לה משהו אז".. הוא לא ענה. פניו היו חתומות. יובל ניגש לטלפון. "אבא"? "איפה שלומית? איפה אימא"? "אימא הלכה לאדוארד". "מי זה אדוארד לעזאזל"? "נו, זה הפסיכולוג הזה. היא כל פעם הולכת אליו". הזה? הפסיכולוג הזה? היא כל פעם הולכת אליו? בבת אחת ירד אצלי האסימון. לזיוה, לאשתי, לאימא של הילדים שלי, יש מאהב? הפסיכולוג שלה? עצמתי את עיני ויכולתי לראות את שניהם מוקרנים על עפעפי. את זיוה יושבת ואותו מאחוריה, אוחז בצווארה, מתכופף אל עורפה. לאאאא"!! צעקתי. הוא הרפה ממנה. יותר לא ראיתי כלום. נזכרתי שגם פיני ניסה לרמוז לי. איך לא הבנתי? "אני את שלי אמרתי" אמר לי פיני. בוודאי! הרי בדק את ההאזנות הסתר שהיו לי בבית. הוא ידע מה הוא מדבר. למה לא רציתי להבין את מה שניסה לומר לי? הקנאה החזירה אותי למציאות ממנה נשאבתי. קנאה אמיתית, מעכלת, שורפת כמו צרבת. אלא שהיא לא נרגעת לא עם אלקה-זלצר ולא עם סודה לשתייה. מצאתי את עצמי יושב לבד ליד השולחן בחדר הראשון. אף אחד לא היה לידי. איפה הרטמן? הוא לא היה כאן? האם לא הוא העביר אותי על פני ממדי המרחק והזמן כדי שאדע מה קורה לאישתי? האם אני משתגע? הדלת נפתחה שוב. ממש כמו קודם, וחוי ורמי נכנסו פנימה. להיכן הם נעלמו? רמי אמר לי שהוא רוצה לדבר איתי. לא נתתי לו לדבר. הרי כבר הייתי בסרט הזה. אמרתי לו שלמרות כל מה שעובר עליו, הוא לא צריך ככה לעזוב, ושאני מקווה שאולי הוא משנה את דעתו. הוא התבונן בחוי וזו הסתכלה עליו. "על מה אתה מדבר"? החזיר בי מבט שואל. "קודם", לפני שעה, הרי הייתם פה ואמרתם לי שאתם מתפטרים"? "מה קרה לך דובי. לא היינו כאן קודם. רק עכשיו הגענו". הסתכלתי בשעון שלי. השעה הייתה עשר. השעון שלי כנראה מפגר. השעה הייתה צריכה להיות לפחות שתיים עשרה אם לא יותר מאוחר. "מה השעה אצלכם"? "עשר" אמרה חוי. "מה עשר"? צעקתי. "השעה עשר, דובי מה קורה לך? מה אתה צועק"? "אתם לא הייתם קודם כאן? אתה הרי אמרת לי שאתה מתפטר"! "מה פתאום? ואפילו לא התכוונתי להגיד לך את זה, אלא אם כן אתה רוצה שאתפט..." "רמי, תפסיק עם זה! אתה אמרת לי שאתה מתפטר כי קרה לך משהו .." "אני לא מתפטר, מה קורה לך"? שאל רמי. "ואת חוי"? שאלתי. "גם אני כאן". "אבל קודם אמרתם שניכם שאתם.." "עוד פעם אתה עם השטויות שלך, דובי, אולי אתה לא מרגיש.." "תעזבו אותי עם הדאגה הזו"! צרחתי. "אני מרגיש מצוין"! "לך הביתה" אמר רמי. "חזרת מוקדם מידי. לך לזיוה". "מה אתה יודע על זיוה"? שאגתי. "שהיא תטפל בך. למה, משהו קרה לה"? עזבתי את המשרד בכעס רב. נכנסתי לסוברו וטסתי הביתה. הגעתי רבע שעה לפני אחת עשרה. זיוה הייתה בבית. "את בבית"? כל כך שמחתי. "אמרו לי שהלכת לפסיכולוג שלך. לאדוארד". היא הסתכלה עלי כאילו מתפלאת שאני יודע את השם שלו. "כן". "זיוהלה" אמרתי. "בבקשה, אל תלכי אליו יותר". היא נראתה חיוורת, ולא ענתה לי. "אני מבקש" אמרתי לה. "אני מבקש, תבטלי אתו את כל הפגישות. מספיק עם הפסיכולוגים האלה. מספיק עם מה שקורה שם". היא הסמיקה ועדיין לא אמרה כלום. "זיוהלה" אמרתי לה שוב. "אתה יודע כמה זמן לא קראתי לי זיוהלה"? שאלה ודמעות בעיניה. "יותר מידי זמן, זיוהלה" אמרתי לה. "אבל תרשי לי עכשיו". היא בכתה. פשוט בכתה. לקחתי אותה ונישקתי אותה וחיבקתי אותה, את האישה שלי. אני אוהב אותך. לא העזתי להגיד לה את זה. אבל היא הרגישה. היא הלכה אליו שוב לאחר כמה ימים. היא לא סיפרה לי מראש, אלא רק כשחזרתי הביתה בערב. היא אמרה שנסעה אליו כדי להסדיר את כל מה שצריך מבחינה פרוצדורלית, ושהיא עושה הפסקה מכל הפסיכולוגים האלה, כמו שביקשתי ממנה. היא מרגישה שמספיק זיבלו לה את הראש. היא לא רוצה לדבר על זה עכשיו. היא שמחה שזה נגמר ככה.


*** הערת עורכת: אני יכולה להבין את פרץ הרגשנות הזו כלפי אישתו על רקע המתחים ואי הודאויות שהוא עבר. אין לי ספק שתחושות ערעור מהסוג שעבר דב שדה יכולות להוליך לאוורור רגשות רדומים, שאין להם ולא כלום עם התמודדות של מציאות יום יומית. ובדיעבד אכן המערכת הזוגית הזו התפרקה. אינני רוצה להוסיף כרגע על המשמעות הפסיכולוגית של הדברים, אבל בזמן הנכון אציין גם את הערכותיי המקצועיות האובייקטיביות. (ר.ש.) שביתת הזבל בעיצומה. המקרה של קורין נפתר. דבל זה שמעורבב בו מוריס הרטמן נשאר עדין פתוח למחרת הזכירו את השביתה בכל מהדורות החדשות. הייתי במשרד והקשבתי לרדיו. כולם דיברו על הררי הזבל שממלאים את העיר ועל המחלות שעלולות לפרוץ. הביאו מומחים לתברואה ומומחים ליחסי עבודה ואת נציגי העובדים ואת נציגי המעסיקים. ראיינו אזרחים ברחוב ושאלו אותם מה דעתם על השביתה. תושבים בעלי יוזמה הקימו מגדלי זבל באמצע הכבישים, ושרפו אותם. המדורות הפיצו סרחון איום, ומפעם לפעם נשמעו פיצוצים ממכלי ארוסול ריקים. בכמה מקומות פרצו שריפות כאשר האש אחזה בעצים הסמוכים ובבית אחד נחרכו כל תריסי הפלסטיק. רעשי צפירות אמבולנסים, מגן דוד ומכוניות מכבי-אש הצטרפו לסרחון, והעמיסו קשיים נוספים. מערכת החושים של התושבים עמדה במבחן קשה, ולא תמיד בהצלחה. כמעט שאי אפשר היה לנוע בכבישים אם בשל המדורות שאנשים הציתו, אם בשל הזבל שחסם חלק גדול מהכביש. גם על המדרכה היה קשה למצוא שבילי הליכה. האשפה הנוזלית נזלה מהשקיות ויצרה נחלים קטנים ומצחינים. תושבים שעבדו מחוץ לעיר לקחו עימם לעבודה את שקיות הזבל שלהם כדי להשליך אותן בפחים מרוחקים. בטלוויזיה ראיינו אנשים שהתהלכו ברחובות עם שקיות זבל גדולות ועלו איתן לאוטובוסים, וכבר היו מי שהתלוננו, שערי הלווין אינן צריכות לשמש פח הזבל של העיר הגדולה, ושיש לאסור על אנשים להיכנס עם הזבל שלהם, שלא לדבר שזה מסוכן, ומחבלים עלולים להטמין בשקיות מטעני נפץ. הנהגים קיבלו הנחיה לבדוק בשקיות של האנשים. וועד העובדים התנגד. התפקיד של הנהגים זה לנהוג ולא לנבור בזבל של אנשים. גם הנוסעים סירבו שיפשפשו בכליהם. היו שטענו שיש כאן חדירה בוטה לרשות הפרט. חלק מהתושבים אירגנו הסעות פרטיות של זבל אל אתרי האשפה שמחוץ לעיר. פה ושם הזכירו את המשא ומתן עם השובתים שהיה עולה מדי פעם על שרטון, עד כדי ניתוק מגע ליום יומיים, וחוזר שוב לשולחן הדיונים. אמרו שהעירייה מנהלת במקביל מגעים עם חברות ניקיון. ראש העיר היה הפעם נחוש שלא להיכנע לשובתים, כאילו היה זה מבחן כוח בינו לביניהם. משרד הבריאות נערך לעזרה. דובר השובתים הוכיח, כי חברות ניקיון תעלנה לעירייה יותר מכל התוספות שהם דורשים, ושלמעשה כל מטרתה של העירייה היא לשבור את העובדים. יעלה כמה שיעלה. ראש העיר תואר כדיקטטור חסר רגישות ובעל אגו נפוח, שמוכן לדרוך על גוויות למען להראות לכולם מי בעל הבית כאן. ארגון מצילי הים אמר שהם שוקלים הצטרפות לשביתה לאות הזדהות, מה שעורר גל של גיחוך שהרי ממלא מתקרבים לחורף והמצילים יוצאים לחופשה הארוכה שלהם. כל כמה שהרבו לדבר על השביתה כך היה לי פחות נוח לשבת במשרד. רציתי לדבר עם פיני. רציתי לשאול אותו אם היה כאן אתמול והיה עד ל"התפטרות" של רמי וחוי, אותה התפטרות שאחר-כך שניהם התכחשו לה. כאילו כל מה שקרה התרחש בדמיוני בלבד. רציתי שיסביר לי מה קרה בשעתיים שנעלמו, ולהיכן נעלם אתמול הרטמן כשהרטמן נכנס אפילו לא שמתי לב. הראש שלי היה על השולחן כלוא בין זרועות לאמות. לא חשבתי שהוא יהיה כאן כשהרמתי את הראש. אבל גם לא התפלאתי. הפסקתי להתפלא. "תראה, מר .. הרטמן". ניסיתי לנסח שאלה. "מיסטר ניינטי סיקס". תיקן אותי בצחוק. "תהיה מי שאתה רוצה. זה לא משנה לי. אני לא מוכן לקחת על עצמי שום משימה שקשורה בך ". "ואני דווקא באתי לעודד אותך שאתה עושה עבודה נהדרת. באתי לשלם לך מחצית מהסכום". הוא הוציא שתי חבילות שמנות של דולרים ואמר שיש שם ארבעים אלף דולר. "שמע אדון"... "בחייך דובי. אל תתחיל שוב עם ה'אדון' הרשמי הזה". "אני לא יודע מה אתה רוצה ממני. אני לא יכול ככה. אני משתגע". "או. קי. אתה רוצה לשמוע אחת מהאמיתות? אז כמו שחשדת אני משתמש בך, דובי. פשוט משתמש למטרות שלי ומכיוון שאינני רוצה להשתמש בך בחינם אני משלם לך כסף. אסור להתחמק מתשלומים. זה חוק כלל עולמי. אבל קח בחשבון שיש גם אמיתויות אחרות". ההסבר שלו (אם התעלמתי מסוף המשפט), נראה לי פשטני מדי. הוא נראה לי קצת שונה. אני לא יודע איך להסביר, כאילו שזה היה אחיו התאום אבל לא הוא עצמו. ניערתי את התחושה הזו. "ומה עם העשרים וארבעה לחודש"? "כרגיל לפי התוכנית, השביתה תסתיים". "ואתה תמות"? "אני??? אתה הרי שומר עלי"! "אני לא יודע מה להגיד לך". "אל תדאג. הכל בסדר, אתה יכול גם לשתוק". "מה בסדר"? "אולי תענה לטלפון הזה שמצלצל לך כבר כמה דקות"? בבת אחת חדר הצלצול אל אוזני. זה היה מהמשטרה. ביקשו ממני להגיע לתחנה. "מה קרה"? אזרח בשם סילבן הגיש נגדי תלונה. טוען שחטפתי אותו וזרקתי אותו בפארק הירקון. "תשלחו אותו לאשפוז" צעקתי. הוצאתי עליו את כל התסכולים שלי. "אני מכיר אותו. הוא שכן של חמי. הוא מציק כרוני לדיירים שגרים באותו בית שהוא גר. הוא מציק במיוחד לחמי, עכשיו החליט להציק גם לי. הוא כנראה השתגע לגמרי. איזה מין רעיון מופרע זה שאני חטפתי אותו"? "תשמע, מה שדה. אני מוכרח לקבל את התלונה שלו". "אין בעיה, להיפך. אני מעוניין שתקבל את התלונה. אבל תגיד לו שאם לא יימצא ביסוס לתלונה שלו, אם אין לו הוכחה, או עדים לחטיפה הדמיונית שלו, אני אתבע את האימא שלו והוא ישלם סכומי עתק על דיבה, וכל על מה שכרוך בכך. המיקצוע שלי מבוסס על מוניטין ולא ארשה שתלונה פלילית כזו תשמש כתם על הקריירה שלי". סגרתי את השפופרת ויחד עמה את הפרשה. כמו שהספקתי להכיר את סילבן כשמדובר בסיכון כספי, רועדות לו הביצים. הרטמן נכנס בינתיים לחדר השני ויצא לקראתי כשגמרתי לדבר. "דובי! אל תהיה בלחץ. בסוף הכל יסתדר בצורה כזו או אחרת. עוד מעט תגיע אליך גם הקליינטית השנייה שלך. אל תשכח. מחרתיים העשרים וארבעה לחודש. אתה תקבל את שארית הסכום. ידעת שכסף זו אנרגיה אדירה, שיש לה כשצריך, גם יכולת השכחה"? הוא יצא ואני הרגשתי שכאב הראש רק מחכה שאריח עוד פעם את החריכה, הקינמון וריח הקרטון החדש הזה. רציתי לצאת אבל קורין הייתה בדלת, אוחזת בשקית ניילון גדולה, היא חייכה ונראתה מאוד מרוצה. "אין כמו פיני". אמרה. "מה חדש"? שאלתי. היא סיפרה שפיני עזר לה המון. היא ממש מודה לי ששלחתי אותו אליה. (לא היה זכור לי ששלחתי אותו אליה). היא סיפרה שפיני בדק ודיווח לה שתומי, הבעל הנעזב של נועה, הוא בן יחיד, ושיש לו, עד כמה שזה יהיה מוזר, אימא, ועוד אימא פולניה, מאלה שחשוב להן מאוד, שלבן שלה יהיה שם טוב. היא לא תאהב לשמוע איך הוא מסתבך בחשדות למעשים פליליים. "ומה עשיתם? מה קורה עכשיו"? שאלתי, (מה פתאום פיני נעשה לי עצמאי ויוצר קשר עם הלקוחות שלי מאחורי גבי)? "עכשיו הכל בסדר." "ספרי לי פרטים". "פיני לא סיפר לך"? "אני רוצה לשמוע ממך". התביישתי לומר לה שאין לי מושג מהעניין. "אז תקשיב טוב. אחרי שפיני סיפק לי את כל החומר הרמתי טלפון לגברת הזו, אימא של תומי. היא אלמנה מבוגרת, המתגאה עד למאוד בבנה היחיד, טכנאי מחשבים שעובד בתע"ש. מעניין שאף פעם הוא לא דיבר עליה. "ולא הפריע לה שבנה יחידה מתגרש"? "להיפך, היא מעולם לא סבלה את נועה כלתה. היא שמחה שהם מתגרשים. היא בטוחה שלבן שלה מגיע משהו יותר טוב". "עד כדי כך"? "תקשיב" ענתה לי. קורין נראתה נסערת, אבל מסוג הסערות שמותיר את הבן אדם מלא אנרגיות חיוביות. (אנרגיות חיוביות אמרתי?) "לפני שתתחילי, את רוצה קפה"? "בסדר, אם יש לך נס עם חלב קר בלי סוכר". הלכתי לעשות לשנינו קפה. הבאתי מגש עם שתי כוסות קפה חם ועם כוס נפרדת ריקה בשבילי. שמתי לפניה את הקפה שלה, התיישבתי והתחלתי לשפוך את הקפה שלי מהכוס המלאה לריקה. "אני מקשיב". אמרתי. "צלצלתי לאימא שלו. בהתחלה היא ניסתה להתחמק מלקבוע איתי פגישה. היא כאילו מאוד עסוקה ושלפה כל מיני תירוצים, תגיד, מה אתה עושה עם הקפה שלך? למה אתה שופך אותו מספל לספל"? "ככה אני שותה קפה". "למה"? "אני מקרר אותו. אני שונא קפה חם". "אז תשים יותר חלב קר". "אבל אז הקפה יהיה קר". "אבל אתה אוהב"... "אני אוהב אותו חם ולקרר לבד". היא אמרה "אני מבינה", ולא התייחסה יותר לקפה שלי. "בקיצור", אמרה קורין. "הסברתי לגברת שהגשתי כנגד הבן שלה תלונה במשטרה. היית צריך לראות איך מיד התפנה לה זמן. נפגשנו בבית קפה. הבאתי את הקבלה על הצמיגים, תמונות שהיו לי מפיני ותמלילים של הקלטות שפיני עשה. ליתר ביטחון הבאתי גם את הקלטת וטייפ קטן במקרה שתרצה לשמוע את קולו של בנה אם


"אז תסביר לי". "אתה יודע את כל מה שאתה אמור לדעת, ואפילו יותר מדי. נחשפת למה שאתה לא היית אמור להיחשף. פטפטו לידך יותר מדי". "אתה מתכוון לפיני? לכל מה שסיפר לי?" שאלתי "שאלת על התמרת חומר לאנרגיה ולהפך". אמר. "זו לא התמרה של חומר אחד לשני. שניהם קיימים בבת אחת. בני האדם עוד לא הבינו שמצבים כביכול סותרים, יכולים להתקיים בעת ובעונה אחת, אם בממדים שונים ואם באותו ממד. ברגע שההבנה הזו תחדור אליכם, תוכלו לקלוט רמזים של הבנה של המציאות הכוללת, ולהבין את המציאות שאינה חומרית שיש בה הכול. זו שמכילה את כל מה שיש, ואת כל מה שאין בבת אחת, זו שמאפשרת לי, למשל, להיות בהרבה זמנים או בהרבה מקומות בבת אחת". "רגע, אתה יכול להימצא בהרבה זמנים בבת אחת? זה ממש פרדוקס"! "הפרדוקס הוא אבן היסוד של הקיום. בלעדיו אין חיים. התרבות שלכם המציאה תיאוריה כאילו לפרדוקס אין מקום בקיום, לא היומיומי ולא הכללי. אז מה קורה שאתם נתקלים כל פעם בפרדוקסים? - אתם מתפלאים מחדש, ומנסים להכניס את הפרדוקס בסד של הסבר הגיוני. כמובן שזה לא הולך, ואתם נשארים עם הפליאה. אני מציע לכם לבדוק את התיאוריות שלכם ולתקן אותן למציאות הנגלית ונפרשת ולא להפך". "מה אתם עושים עם החומר השחור? ולשם כך אתם משתמשים בבני אדם כשפני ניסיונות? למה אתם בכלל זקוקים לנו"? "אתה יודע די והותר. למה אתה מענה את עצמך? קח את הכסף".. "וברח"? שאלתי. "לא ברח, אלא בחר. כל זמן שאתה יכול". הוא צחק. "אתה רואה? אלו אותם אותיות בסדר הפוך. אני אוהב לשחק בשפה". "מה אני אמור לבחור"? שאלתי אותו. "להיות בשחור או בלבן. לזכור או לשכוח, להפוך חלום למציאות, להפוך מציאות לחלום, להסתכל על המציאות מתוך החלום, ישנן אין ספור אפשרויות. אתה יכול להמשיך במה שעסקת, אתה יכול גם לצאת לפנסיה ולהתחיל חיים אחרים, אני יכול לתת לך גם מיליון דולר. אתה צריך רק לבחור". "ומה עם הבועה שמתחת למים? מי מתקן לכם אותה"? השאלה שלי נותרה ללא מענה. הוא הסתובב והסתלק בבת אחת. נשארתי לבד. עיניי שוב נעצמו, וחזיון של חלום הופיע לי על מסך העפעפיים. 33 דב חווה חלום מיסטי. רמי שכחיש שחווה חוויות מסיטיות, או מדחיק אותן לחלןטין. מוריס הרטמן ניצל ולא ברור איך. דב שדה שם לב שכולם מסביבו מכחישים. הסיפר נגמרעם הרבה סימני תהייה ושאלה. . חלום: אני עומד בנקודת תצפית עליונה. נחל מתפתל לרגלי. אני רואה עצמי במרכז הזרם. אני רואה את מבואות הנחל. מים נובעים ממעין רך. המים מפלסים דרך, תוך שחורצים את האדמה. לקראת מרכז הנחל, הערוץ מתרחב ומעמיק. ישנן שם אבני נגף ואחריהם נשפכים מפלים, הזרימה מופרעת, מתפצלת. לוח זכוכית מופיע פתאום בתוך הזרם שמפריע למים לזרום אלא שהם מנסים לעקוף אותו, לטפס עליו ובסוף עוברים דרכו. נוצרות מערבולות. אני במערבולת. אינני יכול לראות עכשיו את עצמי בצד השני של נחל. אני טובע!! הצילו!! איפה כולם! ריני!! **** החלום הזה מאוד מעניין מבחינה פסיכולוגית, ולכן אני מרשה לעצמי להתערב בזרימת הכתוב כדי להתעכב עליו. במקרה הייתי בפרוזדור מול חדרו כששמעתי את הצעקות שלו לעזרה. נכנסתי וקראתי את תוכן החלום הזה בדף האחרון שכתב. ברור לי שיש כאן ניסיון להבין את משמעויות האירועים שחולפים עליו. הסימבול של החיים כנחל זורם ומפכה די ידוע ומוכר. הייתי אומרת נדוש. הנביעה הרכה, מסמלת את הילדות שלו, המים החורצים שביל, מסמלים את עיצוב דמותו בזמן ההתבגרות, השבר של מצבו העכשווי בא לידי ביטוי במערבולות ובסכנה הטביעה. כל הדימויים האלה אינם חדשניים. כמובן שאינני יכולה לפרש את כל הניואנסים, אבל אני משוכנעת שיש הסבר נוסף. אולי ארוטי. קשה להתעלם מהסמלים הארוטיים של המים, גם כשהם רכים וגם כשהם בעלי עוצמה מספיקה לחרוץ בקרקע את מסלולם. מעצם העובדה שקרא לי שאבוא אני יכולה לשער שהייתה משיכה כלשהי מצדו. בפחד מהטביעה היה צד מאוד פתטי. כשהוא התעורר הוא ביקש להחליף את הבגדים שלו ליבשים בגלל המים שלדבריו היו ספוגים בהם. לא רציתי להתווכח אתו והבאתי לו בגדים אחרים. רציתי לעזור לו להתלבש אבל הוא העדיף לעשות זאת לבד. החלטתי לנסות לתת לו אלטרול, למרות שידידי דר' תדיר סבר שיש להעביר אותו להלידול ולהתחיל ישר בעשרה מיליגרם. חשבתי שעדיף יהיה לעסות לו את העורף והגב. מגע יד עדיין מאוד מרגיע אותו. בזמן המגע הוא חש הקלה רבה בכאבים, ואפשר להסתפק בטיפול תרופתי יותר מתון. בזמן התקף, משככי כאבים לא פועלים עליו, ולכן, אם הוא מקבל התקף בזמן שאני בתורנות, אני לא נותנת לו כלום. אני רק יושבת לידו ומעסה את גבו. לפעמים, הוא מבקש ממני להפסיק, למרות ההקלה שהעיסוי מביא לו, כאילו אומר לי שהוא זקוק לסבל הנוראי הזה. יוצא לי לטפל בו רק בזמן תורנויות אחרי-הצהרים ובלילות. הוא נרדם שוב כשראשו בחיקי, השינה שלו הייתה עכשיו רכה ומפויסת. הוא התעורר אחרי שעתיים וקם ישר לשולחן הכתיבה.


(ר.ש.) *** בעשרים וחמישה לחודש התשיעי הניחה חוי על שולחני עיתון. בעמוד הראשון דיברו על עבודות פינוי הזבל. השביתה נגמרה. היה צריך לארגן מבצע נרחב שכלל גיוס צי משאיות ועובדים כדי להתגבר על מה שהיה שם. אלא שבשלב זה הייתי כבר אדיש לחלוטין. שום דבר לא עניין אותי. אפילו לא הידיעה שבין ערימות הזבל שפונו, נמצאה גוויה של גבר. אני לא יודע איזה כוח משך אותי ללכת למשרד. התמונה שפורסמה בעיתון הייתה מאוד לא ברורה. חוי לא שמה לב ואני לא טרחתי להגיד לה. גם כשרמי בא, הוא לא עניין אותי. הוא לא היה במשרד יומיים ולא היה איכפת לי. בין כה לא קיבלתי על עצמי עבודה חדשה. הוא וחוי היו שקועים ברומן המשגשג שלהם. כשרמי חזר למשרד הוא שאל אותי אם לא איכפת לי שהם ייסעו לטיול קצר. שייסעו ושיהיה להם לבריאות. הם תכננו לנסוע לשבוע לתורכיה. מעין ירח דבש. בלילה לא יכולתי להירדם. הייתי מגיע למשרד רדום לחלוטין. נעשיתי אפטי, היו שעות בהן הייתי ממש זומבי. זה היה ממש משונה. כאילו היה משהו בתוכי שהתבונן בי מבחוץ. שאלתי את רמי אם לא מעניין אותו מה קרה לחגי רוזנבאום. "רוזנבאום אמרת?" "כן, אתה לא זוכר אותו?" "אני זוכר משהו, אבל הוא היה מקרה של המשטרה, זאת בעיה שלהם, מה אני צריך לזכור?" אמר רמי. "אתה לא זוכר שהיו כמה חגי רוזנבאום? אולי שיכפלו והחליפו את האמיתי?" בהתחלה הוא עוד ניסה לדבר איתי לעניין, הוא אמר שהוא מתפלא שאני לא מבין שישנם מתחזים מכל מיני סיבות שהן. הוא לא מבין למה אני מתעקש לקרוא להם "מוחלפים", או "משוכפלים" , או איך שאני מכנה אותם. הוא לא חושב שיש מקום למסקנות אזוטריות לא הגיוניות אם ישנם הסברים של כאן ועכשיו. "מה קורה לך עם הרעיונות המשונים שיש לך בזמן האחרון"? "ומה עם כל הטכנולוגיה המיוחדת של פיני? גם לזה יש לך הסברים של 'כאן ועכשיו'"? אמרתי. "איזה טכנולוגיה מיוחדת, דובי. לכל יש הסברים. אל תגיד לי שאתה לא מכיר מצלמות משוכללות מתניידות. היום הכל הולך על חיישנים של אור וטמפרטורה, ישנם מחשבים הממירים כל דבר לתמונות מחשב, יש מכשירי מעקב הפועלים כמו סונר של עטלפים, שהופכים את הצלילים לתמונות או קולות ממוחשבים. אז מה אתה מתפלא? הרבה כלי נשק מתבייתים על כלי האויב בטכנולוגיות מתנייעות. הרבה מכשירי רפואה מבוססים כבר שנים רבות על הטכנולוגיות של הפיכת סוגי אנרגיה לתמונות מחשב. אפילו רקמות ממוגנטות הופכים לתמונות מחשב. לא שמעת על ה.M.R.I. ? אם תספר את זה למי שלא מכיר את הטכנולוגיה, הוא יתייחס לסיפור כאל סיינס פיקשן. אני מתפלא עליך שאתה לא מעודכן בחידושים בשטח הצילום ובכל מה שמשרת את נושא הריגול". "אז כל מה שהיה - לא היה"? שאלתי. "דובי, חזור למציאות, מה היה"? "הסיפור של הרטמן שהיינו צריכים לשמור עליו". "שמרנו עליו, לא"? "לא יודע. עניתי. "אז מי היה הגבר שנמצא באתר דודאים כשהעבירו את כל משאיות הזבל לשם"? "איזה גבר"? "שכח מזה". אמרתי. הצטערתי שהתחלתי לדבר אתו. זה לא אותו בן אדם. כולם השתנו לי. גם רמי משוכפל. "דובי" אמר רמי. "אני מאוד דואג לך. רק תגיד לי אם אני יכול לעזור במשהו". "זה בסדר. דובי. אני עדיין לא מרגיש טוב". והוא אמר. "אם אתה מדבר על הגופה שמצאו".. (פתאום הוא נזכר) "אז אני לא יודע למי הייתה שייכת. אני לא יכול להיות אחראי על כל רצח. בחייך דובי, קח את עצמך בידיים". זיוה התחילה ללכת עוד פעם לפסיכולוג שלה. היא אמרה שאני מתרחק שוב, ושהיא לא יכולה לראות אותי ככה, ואם לא אעשה עם עצמי משהו, אז לא יהיה טוב. כולם רוצים שאחזור להיות מה שהייתי פעם. כולם מתעלמים ממה שקורה. אנשים לא רוצים לדעת. הם חוששים שאם יידעו דברים שיפריעו להם בחיים הפשוטים שלהם, הם עוד יצטרכו לנקוט עמדה. אנשים לא רוצים לדעת כדי לא לנקוט עמדה. זיוה מתלוננת שבלילה אני לא נותן לה לישון, ושהתחלתי לדבר כל מיני דברים מוזרים לא לעניין. הבנתי שהיא רוצה להיות לבד. בלעדי. . חוי ורמי הכריחו אותי לנסוע אתם לסוף שבוע באילת. לפני שהם נוסעים לטורקיה הם החליטו לנפוש באילת ושכנעו אותי לבוא אתם. שאתאוורר קצת. יש אוניה שנוסעת מאילת עד שארם, ואפשר בינתיים להמר. יש שולחנות רולטה, בלק ג'ק, וקופסאות בעלות ידית שניתן לסחוט אותן ולהמר על שורה של דובדבנים או אבטיחים. "מה איכפת לך? כולה שלושה ימים. צא קצת החוצה. תראה שהשינוי יעשה לך טוב". הייתי אדיש לקורא סביבי. היחסים ביניהם כבר מזמן שחדלו להציק לי או להפריע לי. מרוב אדישות הסכמתי לבוא אתם. במשרד שום דבר לא התנהל כפי שצריך. הייתה לי הרגשה שעלי לפרוש. הייתי סתם תקוע שם. אולי אקח חופש לשנה, רמי יכול להמשיך לעבוד במשרד בלעדי, ושישלם לי שכר חודשי. מצדי הוא יכול לעבוד עם מי שהוא רוצה. אולי יציע שותפות לפיני. בדרך, אמרתי את זה לרמי. לא נראה לי שהוא התפלא, כאילו חיכה שמשהו כזה שיבוא מצדי. אם כי הוא ניסה לשכנע אותי להישאר, הרגשתי שהוא שמח, ושבעצם הצעתי באה בדיוק בזמן. הניסיון שלו לבקש ממני להישאר היה מס שפתיים. הוא אמר שיחשוב על זה. הרעיון לצרף את פיני למשרד כשותף ממש נראה לו. (גם פיני משוכפל). כשהגענו לאילת אמר לי רמי שגם הרטמן כאן. עלינו על האנייה. הסיפון היה מרווח וכיסאות נוח רבים היו מפוזרים עליו. בריכת שחיה קטנה הייתה במרכז הסיפון העליון. לקחתי לי מיטת שיזוף וישבתי על שפת הבריכה. רמי היה באולם ההימורים וחוי הצטרפה אליו. היא לא אוהבת שמש. גררתי את הכיסא לצל, ישבתי בצל מול הים והסתכלתי על המים. הגלים היו כבדים וכהים. אהבתי אותם. מישהו נגע בכתפי. הסתובבתי לאחור. זה היה הרטמן. מוריס הרטמן, הוא נראה ממש ענק בבגד הים שלו. הוא התיישב לידי. "שלום". אמרתי. "שלום" ענה לי בחיוך. "מה אתה עושה כאן"? אני תמיד כאן. אני מהמר כבד". "אז למה אתה לא ליד השולחן עם רמי"? "אני נח". ענה. "נח ממה? מהתרוצצות בין הממדים"? הוא הסתכל עלי כאילו נפלתי מהירח. "כל פעם, אחרי שאני מרביץ מכה אני נח. הרווחתי עכשיו מאה אלף דולר". "אני מתרשם". "הנה רמי" אמר הרטמן. רמי הגיע במכנסיים קצרים וחולצת טריקו. הוא ישב כך כמה דקות, ואחר קם והוריד את החולצה. היה לו סימן קטן מתחת לפטמה השמאלית. מיד התבוננתי גם בהרטמן. היה לו סימן זהה. שתי אנטנות זעירות מחוברות לראש משולש ועיניים גדולות. הרמתי את זרועי לכיוון החזה של רמי. "זה" אמרתי. "מה זה"? שאל רמי מתבונן לאצבעי המורה. "הסימן, יש לך כמו לו"! "אה - זה?" צחק רמי. "זה כלום". "זה סימן" אמרתי. "אל תגיד שזה כלום". "זה סימן של המהמרים. אתה יודע, כמו בדיסנילנד. מחתימים את המהמרים שנכנסים לאולמות ההימורים על היד כדי שידעו מי מהמר ומי לא". "למה דווקא מקעקעים אתכם במקום הזה"? "סתם, בשביל הבידור. וחוץ מזה זה לא קעקוע. סתם צבע". הם קמו ושניהם קפצו למים ועשו כמה בריכות ברציפות. רמי יצא ראשון ואחריו הרטמן. מתחת לפטמה השמאלית של שניהם היה כתם ליכלוך. הסימן נזל והפך להיות טיפות שחורות כמו של דיו שנטפו מהם. אחרי שהתנגבו לא נשאר ממנו זכר. הנסיעה הזו, לא הקילה עלי, ובמובן מסוים מצבי הורע. הכאבים שלי רק התחזקו. תוך כמה ימים לא הייתי מסוגל לא לשכב, לא ללכת, לא כלום. הרגשתי כיצד המוח נמס לי. לא רציתי ללכת לטיפולים. הפסקתי ללכת למשרד. ניסיתי לשכב בבית אבל הכאבים לא נתנו לי מנוח. זיוה הכריחה אותי ללכת לטיפול. התחלתי במרפאה לבריאות הנפש ושם הכרתי את דר' ני, כמו שאני מכנה אותה. היא ראתה אותי שלוש פעמים בשבוע. בהתחלה הרגשתי הקלה, אבל מהר מאוד הפסיק הטיפול להשפיע עלי. שום דבר כבר לא השפיע. הכאבים היו ללא נשוא. כאב לי כל מה שהיה קשור במגע שלי עם חומר. לא יכולתי לשאת בגדים. לא יכולתי לדרוך על הרצפה. לא סבלתי שמישהו ייגע בי. כאילו רציתי לרחף. יותר מאוחר התחלתי לסבול מהאור. כאבו לי העיניים עד שהייתי צריך לכסות אותם עם סמרטוט שחור ששום קרן אור לא תחדור. הנה עכשיו. כאבים בכל הגוף. הבגדים כואבים. שש... םן רתץה ןץצ?.... ען.הץ. ק 6.. אחפה.. 4 לע כ,םףעך ץגך 9ץ הערה: (הדברים הבלתי ברורים הופיעו במקור. היו גם קשקושים אחרים על פני כל הדף.)


ר.ש. *** אני מוכרח למהר. הם רוצים אותי עכשיו ואני יכול להיעלם כל יום. אני סובל מכאבים בידיים, ואחרי התקפים כאלה אני מוצא בהרות בכל מיני אזורים בכף היד. האם טביעת ידי נמחקות? דר' ני אומרת שזו כנראה אלרגיה לתרופות שלני מקבל. אני יודע שזה לא נכון. טשטוש הטביעות קשור איך שהוא לטשטוש הזהות האנושית. בממד הפיזי, לטביעות האצבעות יש משמעות ייחודית לכל אחד מבני האדם. אין טביעות אצבעות זהות. זה מעין חותם אישי ספציפי, מעין יצירה פרטית. בהתחלה הם מוחקים את הזהות האישית, ואחר כך שמים את הסימן שראיתי. מעין חותמת של פס ייצור! זה קשור איך שהוא לבחירה שלנו שהם רוצים לנטרל אותה. למה היא לא רוצה להבין את זה? אני יודע שכל השאלות שלי יביאו לכך שאעלם יום אחד. אבל ברור אשאיר אחרי הרבה סימני שאלה. אין לי עדיין תשובות. אני מבטיח להזרים תשובות כשאדע אותן. אני יודע שמה שעבר עלי הוא ממשי, אלא אם כן לממשות יש משמעות אחרת מזו שאנו גדלנו עליה. אם זה לא ממשי, שום דבר לא ממשי, כולל הקיום הפיזי שלי או הקיום שלכם. אני מנצל את הרגעים האחרונים לכתיבה לפני שייקחו אותי, כדי שכל אחד מכם שעבר חוויות דומות יידע שהוא לא לבד. אני בטוח שעברתם חוויות מוזרות והתעלמתם מהם, ולא סיפרתם לאף חד כדי שלא תיחשבו למשוגעים. אני בטוח בכל מה שראיתי. אני יודע שישנם הרבה האנשים שהם כבר מוחלפים. משוכפלים. אני יודע ש"הם" מתהלכים בקרבנו, מחופשים לבני אדם בדיוק כמונו. ישנם שקוראים להם "חוצנים". אין לי כל אפשרות להוכיח את זה. אפילו אם היו לי הוכחות אמיתיות, אף אחד לא היה רוצה להסתכל עליהן. אף אחד לא רוצה לדעת. אף אחד לא רוצה את הכאב שבא עם הידע. הבודדים שמוכנים בכל זאת לדעת, משלמים מחיר גבוה. צוחקים עליהם, מנדים אותם, הם נחשבים למשוגעים. אולי אחרי כל מה שכתבתי כאן, אנשים יקבלו אומץ להודות בפני עצמם בדברים שעוברים גם עליהם. ואולי כל אחד, אם יירצה להסתכל על מה שקורה סביבו, יבחין גם הוא בחוויות בלתי מוסברות שהוא עובר, ולא יתעלם מהן. היה לי "הכול". בית, אישה, ילדים, עבודה, בילויים, קצת מהצד, אני דומה לשכן שלכם. ואולי לכם. הכל התמוטט תוך זמן קצר. הכל כל כך שביר, כל כך לא בטוח. מחר זה יכול לקרות לכם. אל תאמינו בביטחון כביכול שנותנת לכם הסביבה שלכם. אם תחרגו ממה שהיא מוכנה להרשות לעצמה תראו כיצד הכל מתמוטט סביבכם ומפיל אתכם לבור. אני לא יודע ולא מבין את המטרה שלהם. אולי הם מפחדים שנהרוס את היקום, והם מכינים, בטכנולוגיות שאינן מוכרות לנו יקום אלטרנטיבי. אולי הם יוצקים ממשות אחרת לתוך היקום אלטרנטיבי הקיים. אולי פיני צודק, והם לוקחים אותנו כדי ללמוד מה מזין את ייצר ההרס שלנו, ומנסים לנטרל אותו. לא נוכל לבחור יותר בעצמנו. האם באמת בגלל הבחירה הייחודית רק לבני אדם בעלי טביעות אצבעות שונות? הם מושכים אותי לבסיס הניסיונות הגדול שיש להם בכדור שלנו. במשולש. אני יודע שהם הצליחו לתקן את הבועה. הרטמן הראשון, (לא זה שראיתי בספינת ההימורים) כמובן צדק. אני יודע דברים מבלי שאדע איך הידע הזה מגיע אלי. כל מי שקורא אותי צריך לדעת שהוא לוקח חלק במשימת ידע. כשאעלם אנסה להגיע אל כל אחד מכם. אגיע אליכם מתוך החלומות. משם אעביר לכם את הידע. אם כולנו נדע לבחור לפעול לכיוון טוב יותר. אני מזהיר אתכם. אל תתעלמו מהידע.


*** דברי סיום קצרים. אין לי הרבה מה להוסיף לכל מה שנאמר, מלבד התהיות וסימני השאלה שהוא השאיר אצל כל מי שקורא אותו. אין לי הסברים ממצים, אבל אין לי ספק שכל מה שקרה לו היה בהשפעת אותה פגישה מהסוג השלישי, שחווה בדרך לביתו כפי שתיאר זאת בהתחלה. הוא לא מזכיר את מה שקרה, אבל יכול להיות ששם נשתל במוחו זרע הרע. אני לא יכולה לומר על ידי מי או על ידי מה. יתכן שעבר תאונה שזעזעה את ראשו והעלתה משם חומרים שאמורים להיות חבויים ומכוסים, ולנו אין כלים להתמודד אתם. מלבד זאת, אני מתגעגעת אליו. מאוד. לפעמים בלילות אני חולמת עליו. אבל אני לא מצליחה לדבר אתו או לשמוע ממנו. רק החיוך שלו מופיע בחלומות שלי כמו החיוך של החתול ההוא. הוא כתב משפט נוסף שלא ידעתי איך להתייחס אליו. בדקתי וחזרתי ובדקתי את העיתונות של אותם ימים. לא היה זכר לידיעה כלשהי על הגוויה, שדובי כביכול קרא עליה. גם במשטרה לא היו רישומים או דיווחים על כך. אבל זה היה המשפט שחתם את היומן שלו. הוא התחיל ב- נ.ב.: "נ.ב. הגוויה באתר דודאים הייתה שלי." עם המשפט התמוה הזה אסיים גם אני. דר' ני. (ר.ש.)


אחורה

חדשות

  • עמרם מצנע מצטרף לציפי לבני

  • במסיבת עתונאים היום הודיעה ציפי לבני על הצטרפותו של עמרם מצנע למפלגת "התנועה".

  • עצומה להמתת חסד

  • לאחר המקרה הטרגי של הרופא אשר עזר לבתו חולת הסרטן למות והתאבד,

    עולה שוב הסוגיה של המתת חסד.