פרק 3 דב שדה עוזב את המשטרה ופותח משרד בילוש


לפעמים אני חושב שלא הייתי צריך למהר, לוותר ולהסיר את מדי השוטר שלי. היה לי ג'וב מצוין במדור, היה בו הרבה אקשן, היתקלויות עם כל מיני טיפוסים מעניינים, ובעיקר עבודת שטח קשה, עקבית ומאומצת. קטעים מתוך הספר "פרשת הרטמן" מאת בלהה קלישר-הזז בהוצאת אסטרולוג הוצאה לאור בע"מ. 1999 טל:.09-7412044 כל הזכויות שמורות להוצאת אסטרולוג. bk@netvision.net.il

א. לפעמים אני חושב שלא הייתי צריך למהר, לוותר ולהסיר את מדי השוטר שלי. היה לי ג'וב מצוין במדור, היה בו הרבה אקשן, היתקלויות עם כל מיני טיפוסים מעניינים, ובעיקר עבודת שטח קשה, עקבית ומאומצת. עסקתי בפיצוח מעשי רצח, אונס, שוד ושאר הצרות. בהתחלה הייתי חלק מצוות חקירה, ולקראת סוף שירותי המשטרתי כיהנתי מספר פעמים כראש צוות. מעולם לא התפתיתי לקיצורי דרך. סירבתי לוותר גם במיקרים שאבדה התקווה לפענחם. ידעתי שעל ידי כיוון חדש של חקירה או ראייה מאווררת של עובדות אפשר, למרות הקשיים, להגיע להישגים. "לעולם לא להיות נעול על קונספציה". - זה היה המוטו שלי. חזרתי עליו שוב ושוב כשלימדתי את הצוערים. "אומרים לכם את הדבר המטורף ביותר, שלא מתקשר לאף אחד מהממצאים שישנם בידינו, אל תדחו אותו על הסף. וכנ"ל להפך. אם חקירה מתנהלת חלק, וכל שלב מתלבש על השלב שלפניו כמו קוביות של לגו, ללא חריקות, ללא סימני שאלה, עדיין אין זה אומר שעלינו על הדרך האמיתית. תמיד צריך לחשוד. אנחנו עוסקים בבני אדם והמניעים שלהם לא תמיד מאורגנים, לא תמיד מסודרים ובוודאי לא תמיד הגיוניים. וכך צריכה להיות החקירה". הייתי רגיל לתת לדוגמה את המקרה של משפחת פרליצקי שהבן שלהם נרצח. על הגופה היו סימני אלימות מינית. הגנן הערבי שהתחיל לעבוד שם כחודש לפני הרצח נעצר מיד. ראש הצוות בנה תיק רצח על רקע מיני והכניס בו גוון בטחוני. רצח המזכה את בעליו בכרטיס כניסה לאירגון טרור. כל המניעים הוליכו אל הגנן הזה. אף אחד לא האמין לו, שהוא חף מפשע, בעיקר משום שהיו לו כבר הרשעות קודמות על עבירות מין. וכאשר בדיקות הזרע שנלקחו מהקורבן לא תאמו לדגימות של הנאשם, פשוט לא הביאו אותן כראייה. בסוף הכניסו לו עשרים וחמש שנה. אחרי שלוש שנים שהוא כבר ישב בפנים אירע רצח נוסף באותה שכונה, שבוצע בצורה כמעט זהה, ונוריות ההזעקה שלא התעוררו בזמן, התעוררו כאן. עברה שנה נוספת עד שהסתבר, שהרוצח היה האיש הכי פחות חשוד. השכן מהקומה עליונה שהיו לו יחסים מצוינים עם המשפחה. המניעים החולניים שלו בוודאי שלא נבעו משיקולים רציונליים. דוגמאות כאלה היו הרבה, אך רובן לא היו כה דרמטיות. העבירות שדובר בהן היו קלות יחסית, ולא עניינו את הציבור או את העיתונאים העוסקים בפלילים. אני לא יכול להתעלם מאילוצים תקציביים במסגרתם נאלצת המשטרה לעבוד, אך לא יכולתי להשלים עם כך, שמידי פעם היו תוקעים ביודעין לעבריין רקק עוד כמה חודשים על גניבה שלא ביצע, של רדיוטייפ ממכונית, רק כדי לסגור עוד תיק למען הסטטיסטיקה, במקום לחפש את האשם האמיתי. נפגעתי מאוד אחרי פרשת רצח החיילת בצומת מסובים. כשנעצר חשוד שזוהה על ידי חייל שעמד לידה בטרמפיאדה, הייתה לי תחושה חזקה שזה לא הרוצח. הייתה אי התאמה בין העדות הראשונה שנתן החייל ובין העדות המסודרת שנגבתה ממנו בשלב הרבה יותר מאוחר. העיתונות תקפה את המפכ"ל, שר המשטרה לא נתן לו גיבוי, ואותי לחצו להגיש נגד אותו אחד כתב אישום. התנגדתי. לא נתתי להשלים את תיק החקירה ולהגישו לפרקליטות. בסופו של דבר, כשנתפס הרוצח האמיתי התברר שצדקתי, אלא שאף אחד לא זכר אותי. להפך. הצטיירתי ככזה שהעמיד את המפכ"ל באור משפיל מול העיתונות והשר. הייתי בגיל שלושים ותשע. רגע לפני הארבעים. הרגשתי שיש לי את הכוח והניסיון לנהל את החיים והעבודה שלי לבד, בלי הגב הגדול של המשטרה. לקחתי איתי את בכר. רמי בכר. חוקר צעיר, בחור אמיץ, ישר ונאמן, שמוכן לעבודה קשה, שחיפש הזדמנות לפרוש, ולעבור לעסק פרטי. למרות הכל, כשפרשתי מהמשטרה, לא עשיתי זאת בטריקת דלת. השתדלתי שהיחסים יישארו טובים. דאגתי תמיד לתת את הכבוד המגיע להם. ואכן, כשפתחתי את המשרד, יכולתי ליהנות משיתוף פעולה מלא. הם עזרו לי, ואני להם. רמי ואני עבדנו בהתחלה במשרד ששכרנו בדרום העיר, עד שלפני כחמישה חודשים נפטר דודי, האח הבכור של אימי. הוא היה בגיל שמונים במותו, ורק אז הסתבר לי שאני הייתי יורשו הבלעדי. האח הבכור של אימי היה טיפוס מוזר. מעולם לא התחתן ולא הקים משפחה משלו. האחיות של אימי התייחסו אליו כאל הכבשה השחורה של המשפחה. היו שמועות שהיה הומו, אלא שאי אפשר היה לשאול על כך לא את אימי ולא את אחיותיה. למעשה הוא עצמו התרחק כל השנים מקשרים משפחתיים, רק כשנקלע לחובות, פנה לאחיותיו שתעזורנה לו להיחלץ מהנושים. אני יודע שאימי הייתה היחידה שנחלצה לעזור לו, אלא שמעולם לא אמרה לי איך וכמה. מגיל צעיר הוא התעסק בקולנוע. לפני עידן הווידיאו היה מקרין בביתו סרטי איכות והתפרנס מזה. הייתה לו מכונת הקרנה גדולה עליה היה מרכיב את סלילי הצלולויד הגדולים, וצליל תקתוק מונוטוני היה מתלווה להקרנה. הידיעה שיש בידו סרט חדש הייתה עוברת מפה לאוזן בבתי הקפה המתאימים, וכך היו מתקבצים אצלו חברה צעירים שוחרי קולנוע, שהיה מושיבם על אוסף של כיסאות עץ מרוטים. חלקם היו יושבים על הרצפה או על כריות. הוא היה גובה מכל אחד כמה לירות שאיפשרו לו לכסות את ההוצאותף, ומעט יותר מזה. במקביל, ניסה לעבוד כבמאי ואף ביים והפיק שני סרטים שהיו כישלון כלכלי צורב, והביאו עליו את החובות האדירים ששקע בהם. אף שאימי עזרה לו, היא לא הייתה מסוגלת כלכלית לכסות את כל חובותיו. הוא פשט רגל וניסה לעבוד בכל מיני עבודות, שכולן היו קשורות בקולנוע. הוא פתח בביתו מעין בית ספר פרטי, כמעט מחתרתי לקולנוע, ולימד בעיקר תסריטאות והפקה, עם כל האירוניה שבדבר, שכן הוא עצמו לא יכול היה לשמש דוגמא של מפיק מוצלח. כך גילגל והתגלגל כל חייו. לא זכורה לי תקופה כל שהיא בחייו שנהנה מרווחה כלכלית. את הדירה הנוכחית הורישה לו לפני שנים גברת שרלוטה מאוזר, שהייתה ידידה שלו. היא הייתה מבוגרת ממנו בשנים רבות, חיה על כספי פיצויים מגרמניה ועסקה בפרפסיכולוגיה. הם היו עושים בדירה הזו סיאנסים. בלילות היו מתאספים אצלם כל מיני תמהונים וסתם סקרנים והיו מעלים רוחות רפאים. המפגשים הללו היו מתוקשרים היטב בבוהמה המקומית, והדוד שלי היה מככב במדורי הרכילות. המשפחה שלי התייחסה לכל הסיאנסים האלה בדאגה. חשבנו שהאיש פשוט יוצא משפיותו. האשמנו את אותה גברת בהשפעה כמעט מאגית עליו, אימי ניסתה לדבר עמו מספר פעמים, אלא שלא הצליחה להזיז אותו מדרכו. רק אחרי שאותה גברת מאוזר נפטרה, הוא הפסיק את כל הפעילויות האלה, לפחות עד כמה שהדבר היה ידוע לנו. אף שהייתה לו כבר דירה משלו, מצבו הכלכלי לא השתפר, ואימי הייתה אומרת, שאחרי מותו יצטרכו למכור את הדירה שלו ולשלם את החובות. כשנפטר בגיל שמונים אחרי מחלה קצרה ואלימה התברר, שלמרות הכל לא היו לו כלל חובות. כנראה שמישהו דאג לכסות אותם. את הדירה שלו הוריש לי. עורך דין שמר, שהיה בעצמו הומו מזדקן קרא לי למשרדו ויידע אותי. גם אימי נפטרה באופן פתאומי כחודש לאחר מות אחיה. ואני החלטתי להעתיק את המשרד שלנו לדירה שלו ברחוב ורמיזה בתל אביב. המיקום נראה לי ממש אידיאלי. רחוב קטן ולא סואן במקום מרכזי בעיר, הייתי בטוח שלא יהיו לי בעיות עם השכנים שכן אין אני עוסק בקבלת קהל, רוב העבודה שלנו היא מחוץ למשרד. הדירה של הדוד הייתה בת שני חדרים בקומת קרקע. מסורגת מכל צדדיה. חלונות הזכוכית שהקיפו אותה, פנו לגינת הבית המשותף, שטופחה על ידי וועד הבית. כל מה שראינו מהחלון היה ירוק, ירוק וירוק. לא היינו צריכים לעשות שיפוץ יסודי לפני שעברנו. חוץ מסיוד קל למעשה לא עשינו כלום. גם את השטיח מקיר לקיר לא ראינו צורך להחליף. הזמנתי חברה שמנקה שטיחים, סידרתי קצת את הרהיטים בחדרים, קניתי כלי מטבח חדשים והעפתי את הסירים הישנים שלו. בארון הגדול שבחדר הפנימי, היו המון ניירות מודפסים, עשרות גלילים של סרטי קולנוע וקרטון גדוש בסרטי ווידיאו חדשים יחסית. לא הייתה לי סבלנות לבדוק מה שיש שם. אספתי את הכל לתוך קופסאות קרטון גדולות והרמתי אותן לבויידם. הבטחתי לעצמי שמאוחר יותר, כשיהיה לי זמן, אעבור על כל הניירת, ואבדוק את הסרטים. אולי יש שם חומר מעניין שראוי לתיעוד ושאוכל לתרום אותו לארכיון של הקולנוע הישראלי. בינתיים שכחתי מהכל. אירגנו את המשרד ועברנו דירה. לאשתי זיוה היו באותה תקופה שני תחביבים. פסיכולוגים ואצטגנינים. את התחביב הראשון יישמה עם ניצה, פסיכולוגית קלינית עמה הייתה נפגשת לשיחות פעם בשבועיים. ובאשר לחוזים בכוכבים לא היה אחד שהיא דילגה עליו. היו מתנקזות אליה כתובות של כל מיני קוראים בכדורי בדולח, כף יד, קפה, תה, קלפי תרות, קלפי מלאכים ((Engel Carts , קלפים אינדיאנים ומה לא. לא הייתי מציין עובדה זו לולי אותו שבוע בו נכנסנו למשרד, הלכה היא לידעונית מבוקשת בבת-ים שקראה לה בכדור בדולח. היא חזרה ממנה חיוורת. כל מה שהייתה מוכנה לומר לי היה, שאני מוכרח למכור מהר את המשרד. כמובן שלא ייחסתי לזה חשיבות וגם היא שכחה מזה, אלא בדיעבד, אחרי מה שקרה ניסיתי לשאול אותה אם היא זוכרת מה אמרה לה המכשפה. היא בכלל שכחה שהייתה אצלה. "אולי אתה מוכן להזכיר לי"? דלת הכניסה של הדירה הובילה לפרוזדור, מימינו מוקמו השירותים, ומשמאלו ובהמשכו היה הפתח למטבח. הפרוזדור עצמו הוביל לחדר מרכזי בצורת ר' שבסופו הייתה דלת לחדר נוסף קטן יותר. שטיח מקיר לקיר היה פרוס בשני החדרים. אני מציין עובדה זו, כי יש לה חשיבות מרבית בהמשך. בכל אחד משני החדרים עמד שולחן גדול. חוה, הפקידה שלי ישבה בחדר המרכזי ואנחנו ישבנו בדרך כלל, כשהיינו במשרד, בחדר הפנימי. אני זוכר היטב


אחורה

חדשות

  • עמרם מצנע מצטרף לציפי לבני

  • במסיבת עתונאים היום הודיעה ציפי לבני על הצטרפותו של עמרם מצנע למפלגת "התנועה".

  • עצומה להמתת חסד

  • לאחר המקרה הטרגי של הרופא אשר עזר לבתו חולת הסרטן למות והתאבד,

    עולה שוב הסוגיה של המתת חסד.