פרק 4 לקראת פגישה עם הרטמן המיסתורי


הרטמן מצלצל אלי למשרד. איך הוא יודע מתי יש לי זמן בשבילו? bk@netvision.net.il קטעים מתוך הספר "פרשת הרטמן" מאת בלהה קלישר-הזז בהוצאת אסטרולוג הוצאה לאור בע"מ. 1999 טל:.09-7412044 כל הזכויות שמורות להוצאת אסטרולוג.

אני זוכר היטב את היום שהגיע אלי הרטמן. זה היה בארבעה עשר לספטמבר. תחילת הסתיו. הוא העדיף להגיע לביתי מאשר לנחות במשרד. באותה תקופה גרתי עם משפחתי, אישתי ושני ילדי, במושב ליד שדה התעופה. לא היינו חקלאים גדולים, אבל החיים במושב קטן עם משק עזר נתנו לנו אשליה של הגשמת חלום מגורים מחוץ לעיר בחיק הטבע. מעלינו המריאו ונחתו המטוסים, זמזמו כצרעות. בבוקר הוא צלצל אלי למשרד. "איפה אתה גר"? התעניין. "במושב", עניתי. "מושב ניר משה , שמעת עליו"? "בטח" אמר. "מי לא יודע? אני אגיע אליך הביתה". "יותר קל לך יהיה לך להגיע אלי למשרד". עניתי תוך שאני מנתח את ה"מי לא יודע" שלו. בדרך כלל אני נאלץ לתת ציוני דרך כדי לנתב את הבאים אלי. "להיפך. להיפך. אני אגיע אליך בסביבות שש אחרי הצהרים. או קי."? לא מצא חן בעיני העניין. ניסיתי לדחות אותו. "אני לא בטוח שאוכל להיות בשעה כזו, יש לי פגישה בחמש ו..." הוא לא נתן לי לגמור את המשפט. "תגיע, תגיע, אין לי ספק בזה". החוצפה שלו הרגיזה אותי. דבר ראשון אני לא אוהב שקובעים לי פגישה בלי שהספקתי לפתוח את יומן הפגישות שלי. ודבר שני, זכרתי במקרה, שאכן הייתה לי פגישה. אישה צעירה צלצלה אלי למשרד בטון מבוהל ודחוף וביקשה שאראה אותה. לא התחשק לי להזיז אותה בשבילו, אבל זו לא הייתה הסיבה האמיתית. משהו בו דחה אותי. הגישה שלו לא מצאה חן בעיני. מחר הוא גם יגיד לי איך ומה לעשות. אני מכיר את הטיפוסים האלה. בחיים שלהם לא עשו עבודת בילוש אחת, אבל הם חושבים שעם הכסף שלהם הם יכולים להגיד לי מה לעשות. בדרך כלל הרעיונות שלהם כל כך לא מקצועיים שאני נחרד רק לשמוע אותם. אני לא מוכן לעבוד ככה. כמעט ושלחתי אותו לחפש מישהו אחר, אבל הסקרנות שלי גורתה. היה משהו בצליל קולו שחדר בי ולא נתן לי להשליכו מעלי. אני מוכן להישבע שהסכום הנפוח שהציע לי יותר מאוחר לא היה הגורם ששכנע אותי. אילו ידעתי אז את מה שאני יודע היום. או יותר נכון את מה שאני לא יודע היום... "אם כך, יכול להיות שתצטרך להמתין עד שאתפנה אליך". אמרתי לו. "אל תדאג. אני בטוח שאתה תהיה בזמן". סתם שיחת פתיחה לקראת עבודה אפשרית. נכון? ובכן, לא. כלומר על פני השטח, דווקא כן. בהחלט כן. לא היה משהו חריג במיוחד. גם בלחצנים חוצפנים נתקלתי. בכאלה שיודעים את הכל, כמו בהססנים, בפגועים, בנפחדים. סוף-סוף אני לא משרת כפקיד של איזה משרד ממשלתי. אני נמצא במקצוע שיושב על צמתי עצבים אנושיים, ולפי תפיסתי, אחד מתפקידי הוא לפוגג אותם, להסיר סבכים, לשטח עוולות. לא הייתי מאלו שמוכנים לסכסך וללכלך על מנת לספק את ה"סחורה" ללקוחות שלי. בשום אופן לא הייתי מוכן לקבל עבודה כזו. שילכו לאחרים. אני לא מאמין שיש ברכה בכסף שבא ממקורות כאלה. אבל לעצם העניין, נותרתי אחרי שסיימנו את השיחה עם תחושה משונה. "חוה" קראתי למזכירה שלי שישבה מאחורי שולחן גדול מול דלת הכניסה. "כןן" ענתה לי. יש לה 'כןןן' כזה מאנפף ומתנגן ונדמה שהיא כולה הולכת אחרי ה"ןן" הזה. פרט לכך היא הייתה ממש מזכירה מעולה, כזו שמנחשת את מה שהולך לקרות ופועלת לפי זה. "תביאי לי את יומן הפגישות". היא נכנסה לחדרי מיד ובידה היומן פתוח. הרגליים הארוכות שלה היו נתונות בתוך נעליים שטוחות. חצאית המיני שלה החמיאה לה. "האישה שצלצלה לפגישה אתך היום בחמש"? "כן, מה השאלה"? אף פעם לא ידעתי אם היא שואלת או עונה. היה לסופי המשפטים שלה סיומת ניגונית עולה, שיכולה הייתה להתפרש כשאלה, אלא שנימה זו הייתה בעצם פתיחה שהייתה בה תזכורת, מעין תקציר אירועי העבר, כהקדמה למה שהיא הולכת לדבר עליו. כמו אמרה: 'אתה זוכר את האישה שצלצלה לפגישה'? "אני לא שואלת אני רק רוצה להגיד לך שהיא צלצלה ואמרה שהיא מבטלת". "מתי היא צלצלה"? שאלתי. "קודם". "אז למה את מחכה עד עכשיו להגיד לי"? ידעתי שהכעס עליה לא מוצדק, אבל לא נשאר לי תירוץ לאחר לפגישה עם מר הרטמן. בדיעבד ראיתי שפעמים רבות צדק לגבי כל מיני עניינים שלא הייתה לו גישה ישירה אליהם. פתאום קפץ לי המשפט שלו: "אני בטוח שתגיע בזמן". לעזאזל. אני אראה לו מה זה להיות בטוח כל כך. שאלתי את חוה. "מה דעתך ללכת לאכול משהו"? היה כדאי לומר לה את המשפט הזה רק כדי לראות אותה מסתובבת על עקב רגל אחת מאה ושמונים מעלות, את הרגל השנייה מצטלבת על זו המסתובבת, ואת הבעת הפנים שלה. "מה קרה, זכית בפיס"? "למה מה, אף פעם לא הזמנתי אותך לאכול"? "לא, ממש לא". אמרה עדיין בפליאה החלטית. "אבל פיצה אני מזמין למשרד". "כן" אמרה. "זה לא נקרא לאכול". "נעזוב את ההגדרות. את באה"? "ת'שמע". היא התקרבה אלי קרוב. "אני הפקידה במשרד שלך. אני בקושי מוכנה לעשות לך קפה. אני לא יוצאת עם גברים נשואים לאכול, ולא יושבת להם על הברכיים אפילו אם הם הבוסים שלי. ברור"? איזה נחישות, איזה אסרטיביות, "טוב טוב, לא התכוונתי לכלום, סתם.." "כמו שאני מכירה אותך, 'סתם' זו מילה שהיית יכול להוציא מאוצר המילים הפרטי שלך". לך תסביר לה למה אני לא רוצה להגיע בזמן הביתה. "טוב, אז אני הולך לאכול לבד". אבל אז צלצל הטלפון וחוה אמרה: "אישתך" ועשתה מין פרצוף כזה שאומר הנה למה אני לא הולכת אתך לאכול. זו באמת הייתה אישתי. היא ביקשה ממני שאגיע מוקדם הביתה. היא מוכרחה לצאת. אימא שלה צלצלה. צריך לקחת את אבא שלה לבית חולים. הוא נורא התרגש והתרגז והיא חוששת להתקפת לב. עוד פעם הייתה מריבה עם סילבן, השכן מהקומה השניה.


אחורה

חדשות

  • עמרם מצנע מצטרף לציפי לבני

  • במסיבת עתונאים היום הודיעה ציפי לבני על הצטרפותו של עמרם מצנע למפלגת "התנועה".

  • עצומה להמתת חסד

  • לאחר המקרה הטרגי של הרופא אשר עזר לבתו חולת הסרטן למות והתאבד,

    עולה שוב הסוגיה של המתת חסד.