פרק 5 - מה אירע לדב שדה בדרכו הביתה


דב שדה מקבל טלפון מאשתו שעליו לבוא הביתה בדחיפות. מה קורה לו בדרך? לא ברור. אפילו תחת היפנוזה אי אפשר להוציא ממנו. קטעים מתוך הספר "פרשת הרטמן" מאת בלהה קלישר-הזז בהוצאת אסטרולוג הוצאה לאור בע"מ. 1999 טל:.09-7412044 כל הזכויות שמורות להוצאת אסטרולוג.

אבא של אישתי גר בתל אביב לא רחוק מהמשרד. באותו בניין גר אחד בשם סילבן, פנסיונר רע ומשועמם שכל מה שיש לו בראש זה, להציק לשכנים. הסתבר שסילבן הוציא בלון גז רזרבי שעמד בחצר ולא הפריע לאף אחד, ומכר אותם לאלטע -זאכן, למרות שידע שהבלון הזה שייך להורי אישתי. אבא שלה התרגז כל כך עד שנהייה אדום וקצר נשימה, אימא שלה קיבלה היסטריה וזיוה הייתה מוכרחה לנסוע לשם. אין מי שיישאר עם הילדים. כן. היא ניסתה את הכל, אבל אצל השכנים אין אף אחד בבית והביבי-סיטר הרגילה נסעה לטיול שנתי. היא צלצלה אפילו לאחותי והשאירה לה הודעה על המענה הטלפוני שלה שאם היא תוכל לבוא בהקדם ולשחרר אותי, היא ממש תודה לה. היא יודעת שבטח קשה לי ואולי אני מוכרח לבטל או לדחות פגישות, אבל ממש אין לה ברירה. "תבקש מחוה שתעביר את השיחות ואת הפגישות הביתה. לא תצטרך להפסיד עבודה". חכמה גדולה אישתי. את זה אני יודע בלעדיה. עוד יסתבר לי שהיא סוכנת של אותו מר הרטמן... כשיצאתי מהמשרד השעה הייתה חמש. אני זוכר שהסתכלתי בשעון הקיר ואיפסתי את שעון היד שלי לפיו. תוך כדי נהיגה חשבתי על מוריס הרטמן הזה. מעניין איך הוא נראה. ה"אני בטוח שתהייה בזמן" שלו הידהד בראשי ועיצבן אותי עוד יותר. אני באמת הולך להיות בזמן בבית. ואפילו שעה לפני הזמן. עוד אספיק לאכול ולהתרחץ. חכה, חכה, דיר מיסטר הרטמן. אמנם אני אהיה בזמן בבית, אבל אתן לך לחכות. ממש נכנסתי לאטרף. מה היה בו במר מוריס הרטמן שכבר משיחת הטלפון הראשונה הכניס אותי לעמדת התקפה הגנתית? "תירגע דובי" אמרתי לעצמי. "סך הכל עבודה! למה אתה מתכונן למלחמה וכבר מקים חומות ומחסומים. למה שלא תשמח שבמקרה באמת יוצא לך להיות בזמן"? אני לא יכול לדבר על הדרך ההיא בלי להתעכב. דר' ני ניסתה לדובב אותי כדי שאספר לה מה שהיה, אבל אני בעצם לא יודע מה קרה. אני יודע שבשלב מסוים של הנהיגה הרגשתי עייפות אדירה. מעין כובד על הראש שמשך את כל הגוף שלי כלפי מטה. לא יכולתי להמשיך לנהוג. אני לא יודע איך משכתי את ההגה לימין הדרך, וכנראה נרדמתי, אולי התעלפתי. כשהתעוררתי מצאתי את המכונית חונה בשולי הכביש עם הפנים לשדה. דלת המכונית הייתה פתוחה ואני מצאתי את עצמי למרגלותיה. ההסבר היחידי שנראה לי אז הגיוני היה, שכנראה מרוב עייפות איך שהוא הגעתי לשולי הכביש, פתחתי את הדלת ונרדמתי, וכנראה נפלתי הצידה. המוח שלנו מחפש כל הזמן הסברים הגיוניים, אלא שהתחושה שלי המשיכה להיות מוזרה. כבדה משהו, כאילו שקמתי ממחלה ממושכת. המחשבות לא הספיקו להסתדר במקום. התשובות ההגיוניות כביכול, שהמוח זימן לי, לא היו מספקות. שום דבר לא היה במקום. כל התחושות לא היו ממוקמות. כאילו ראיתי את העולם מזווית אחרת, חדשה. לא מוכרת. זרה עד כדי מפחידה. כל זאת חוויתי לא ברמה המילולית אלא התחושתית. המילים שאני בוחר לתאר את החוויה, מפגרות בהרבה אחרי הרצון שלי לדייק בסיפור. באוויר עמד ניחוח שלא הצלחתי לזהות אותו בבירור והתלוו אליו ריחות של חריכה. קמתי והתחלתי ללכת לכיוון השדה החרוש, תלמים תלמים. האדמה ההפוכה עמדה מוכנה לקראת הזריעה, ואני בוססתי בין התלמים. למה הלכתי לכיוון הזה? - אין לי הסבר. מרחוק ראיתי משהו שלא זיהיתי. כדור מואר? פרוז'קטור ענק? הייתי טיפוס די נטוע על הקרקע. עד אז התייחסתי בחשדנות עד זלזול לכל "התופעות" המוזרות כביכול שאנשים הסבירו אותם במונחים מיסטיים. מבחינה פסיכולוגית לא הייתי מוכן בשום פנים לחשוב על דברים שאינני יכול למצוא להם הסבר הגיוני. חזרתי איך שהוא אל המכונית, הנעתי אותה בקלות רבה ונסעתי הביתה. המכונית שלי ממש ריחפה כאילו שמו לה דלק של אוקטן מאה חמישים. בדרך חטפתי כאב ראש וכאבי עיניים. למזלי הייתי די קרוב לביתי. נזכרתי שאישתי מחכה לי. לא היה לי נוח לבוא באיחור שכזה. הסתכלתי על השעון. השעה הראתה חמש. חמש? כן, חמש! הרי זו הייתה השעה בה יצאתי מהמשרד! הייתי בטוח ששעון היד שלי מקולקל. השעון שהיה קבוע בלוח המכוונים של המכונית הראה גם הוא את השעה חמש. כאילו הזמן שעבר - נמחק! לא המשכתי לחשוב על זה והמשכתי לנסוע. ############### אני מוכרחה לקטוע כאן את הרצף ולהוסיף את התייחסותי לאותה נסיעה שלדעתי הייתה גורלית בחייו של דב. הוא נטה להתעלם ממה שקרה לו בדרך, עד כדי הדחקה כמעט מוחלטת. תגובה זו מאפיינת אנשים הגיוניים הנתקלים בתופעות שמעמידות בסימן שאלה את הבסיס הרציונלי של קיומם. ניסיתי לשכנע אותו לעבד את מה שקרה שם, תחת היפנוזה. הוא די התנגד. הוא אמר וחזר ואמר, שמה שלא יהיה אין לו שום רצון לזכור. כך בפירוש. כל כמה שהתעקש לשכוח, כך ידעתי, ששם נעוץ המפתח לפתרון, אמרתי לו שיתכן שנוכל להתגבר על כאבי הראש שלו ושאין לו מה לדאוג. אוכל לתת לו סוגסטיה בזמן ההיפנוט, שלא יזכור אחר כך מאומה. הוא לא נראה כמי שנותן אמון בדברי. למרות הכל, אחרי התקף חריף במיוחד של כאב ראש, הוא הסכים. הקלטתי את מהלך הטיפול והשיחה ואני מעדיפה לתמלל את ההקלטה כדי שלא להיגרר לפרושים לא אובייקטיבים. להלן תמליל הקלטת: "(אני): שב בנוח, התרווח לך בכורסא ועצום את העיניים. נשום עמוק חמש נשימות. אחת. נשוף את האוויר, ותרגיש כיצד עם כל נשיפה כל השרירים שלך מתרפים. שתיים. הרפה את הפנים, הצוואר, הכתפיים, בית החזה, הנה כך. שלוש, הבטן, הזרועות, ארבע... הרגליים, כפות הרגליים עד האצבעות. כשאגיד חמש תהייה רפוי כולך. חמש. עכשיו אתה רפוי כולך. תן למחשבות לעבור מבלי שתתעכב עליהן, הקשב לנשימות שלך. אני הולכת לבקש ממך לספר לי מה היה באותה נסיעה שלך מהמשרד לביתך. המשך לשבת בשקט. הכל יהיה תחת הבקרה שלך והשליטה שלך. כל פעם שתרגיש שאתה לא רוצה להמשיך פשוט תפסיק. אני הולכת לספור מעשר עד אחת. כשאגיע לאחת תכנס למכונית שלך ותיסע בה. נענע בראשך אם אתה מסכים". ( הוא מנענע בראש). עכשיו אני רוצה שתגיד לי במילים, לא רק בתנועות ראש. "אני מסכים". "עשר, תשע, שמונה, אתה נינוח יותר ויותר. כולך רפוי, שבע, שש חמש, יותר ויותר. אתה שוקע עמוק יותר ויותר. ארבע שלוש עמוק יותר. שתיים. עוד יותר עמוק. אחת. עכשיו אתה במכונית שלך. איפה אתה עכשיו"? "במכונית שלי". "לאן אתה נוסע"? "הביתה. זיוה צלצלה שאבוא מהר. היא צריכה לנסוע לאבא שלה". "מה קרה לאבא שלה"? "לקחו אותו לבית חולים. אני ממהר הביתה". "הדרך עמוסה"? "בכלל לא. הכל פנוי. אני מתפלא שבשעה כזו אין הרבה מכוניות. מאוד מוזר שאין אף מכונית אחת מלבדי. אני נוסע לבד בכביש. אני יורד מהכביש הראשי לעבר המושב". (הוא נראה מוטרד, מסתכל סביבו ומנסה למקד את המבט לפנים). "תראי מה קורה פה! איזה אור מוזר"! "איזה אור?" "כאילו... כאילו... היום התחלף עם לילה אחר". "אני לא מבינה. תסביר, דובי. איזה אור"? "זה לא יום ולא לילה". "דמדומים"? "דמדומים שאני לא מכיר מכאן. אין כאן דמדומים כאלה. זה משם". "משם"? (הוא מתחיל לצעוק. ולסוכך על עיניו עם ידיו.) "מה קורה דובי"? "אני לא מבין. מה זה? אני מפחד. (צועק) לא!! לא!! אני לא רוצה, אסור לי לדעת!!! אסור"!! "מה אסור לך לדעת.? דובי", "אסור לי לדעת. אני אמות"! "אתה לא תמות, דובי. אתה יכול לספר". (צועק, נשימות לא סדירות, רועד.) "את סתם מדברת. את לא יודעת מ... לא!!! די"!!! "בסדר דובי, אני אעיר אותך ואתה לא תזכור שום דבר, לא תזכור שום דבר, תירגע תנוח, תנשום עמוק, אני סופרת מאחד עד עשר. אחת. שתיים. שלוש, סדר את הנשימות שלך, תשתלט עליהן, יפה. הנשימות שלך מסודרות עכשיו כשאגיע לעשר תפקח את העיניים שלך. לא תזכור כלום. אתה תרגיש מצוין. ארבע. חמש. שש. שבע. כשאגיע לעשר תפקח את העיניים ותרגיש מצוין. לא תזכור כלום ממה שאתה לא רוצה לזכור. אתה כבר מרגיש טוב. אתה תרגיש עוד יותר טוב. שמונה תשע עשר הופ. עיניים פקוחות, אתה מרגיש מצוין". " מה שלומך דובי"? "בסדר. בסדר". "איך אתה מרגיש"? "בסדר". "לא כואב לך הראש"? "לא. לא". הוא התעורר וקם מיד. כאילו אומר לי שאיננו רוצה לדבר על כלום אלא ללכת. הוא לא שאל מה היה, ומה דיבר, כמו מי שרוצה למחוק מהזיכרון את הדברים. הוא נראה מאוד פגיע, למרות שניסה לשחק את הגיבור. הרגשתי צורך לחבק אותו, לגעת בו. אלא שמגבלות המקצוע מנעו ממני לנקוט בגישה בלתי אמצעית. בשלב זה לא המשכתי לחקור ועזבתי אותו. (ר.ש.)


אחורה

חדשות

  • עמרם מצנע מצטרף לציפי לבני

  • במסיבת עתונאים היום הודיעה ציפי לבני על הצטרפותו של עמרם מצנע למפלגת "התנועה".

  • עצומה להמתת חסד

  • לאחר המקרה הטרגי של הרופא אשר עזר לבתו חולת הסרטן למות והתאבד,

    עולה שוב הסוגיה של המתת חסד.