פרק 6 פגישה ראשונה עם מוריס הרטמן


הרטמן מגיע אל דב שדה הביתה.יש בו משהו שונה. דב שדה לא מצליח לעמוד על טיבו. הבקשה שלו עוד יותר מוזרה. הוא טוען שרוצים להרוג אותו בסוף ספטמבר אבל לא מוכן לנדב אף פרט אחר. bk@netvision.net.il קטעים מתוך הספר "פרשת הרטמן" מאת בלהה קלישר-הזז בהוצאת אסטרולוג הוצאה לאור בע"מ. 1999 טל:.09-7412044 כל הזכויות שמורות להוצאת אסטרולוג.

המשך היומן: כאב לי הראש. אישתי חיכתה לי עם רגל על הגז של הפיאט שלה. כשראתה אותי מרחוק התחילה לנסוע. "הילדים בסדר" צעקה לי מהחלון. נכנסתי למקלחת ושמתי את הראש מתחת לברז מים קרים, נתתי למים לזרום ולזרום עד שהרגשתי שכל הכאב עוזב אותי. דנה ויובל ישבו בחדר שלהם וראו בטלוויזיה איזה תכנית בלשית מטומטמת, וכך יכולתי להתרחץ ולאכול, אבל לא לקרוא את העיתון בנחת, כי אז בדיוק נגמרה התכנית והם דהרו ישר לעברי. הייתי מאושר שהכאב הזה נעלם. השעה הייתה כבר רבע לשש. הרטמן צריך להגיע עוד מעט. לא נראה לי שבהמולה כזו ניתן יהיה לנהל שיחה עניינית. הלהבתי אותם. רציתי שיראה שלא היה לו כדאי לקבוע את הפגישה בבית שלי. לכל אחד יש את החיים הפרטיים שלו. הוא לא יכול לבוא לי מלמעלה ולהנחית עלי פגישות. "תביא את הכדור ונשחק כדורגל", אמרתי ליובל. "ואני"? בקול של דנה הייתה כבר תלויה יללה. "גם את, גם את"! עניתי. "אני לא משחק כדורגל עם בננות", אמר יובל וזה כמובן הספיק להפוך את אווירת העליצות הקודמת לשדה חבטות, משיכות, הפרדת כוחות ויבבות לפי הסדר הזה. עכשיו כבר לא הייתי בטוח שאני מעוניין באורחים מסוגו של הרטמן. "ילדים" ביקשתי. רעמתי. "תכף יגיע אלי מישהו ואני רוצה שקט". הבקשה שלי לא הועילה, ומי שאכן הופיעה בדלת הייתה אחותי, היא נהנתה לעמוד שתי דקות בצד ולראות איך יורדים על האח היחיד שלה. ומי אם לא? - שני ילדיו, בשר מבשרו. שני הבוגדניים האלו, רצו אליה כשרק הבחינו בה. "רותי, רותי". זו הייתה הדודה המועדפת מכל הקרובים. בכדי לחזק את מעמדה, שלפה מהארנק הגדול שלה שני וופלים שבנייר העטיפה שלהם הייתה הגרלה כל שהיא. ואיך לא, בדיוק הייתה זאת העטיפה החסרה ליובל כדי לשלוח את האוסף שלו למה שנראה גלות אבודה מנקודת ראותי, אך תקווה להגרלת כרטיס טיסה לדיסנילנד, מנקודת ראותו. כשצלצל הפעמון בדלת הייתה זו רותי שפתחה למר הרטמן, היא סימנה לי, זה בסדר. לך לעיסוקים שלך. אני כבר אהיה עם הילדים. הם אפילו לא מחו. זה המצב כנראה. היום לאבות יש תפקידים מאוד שוליים במשפחה. אפילו להפריע להם זה לא כף. הוא לחץ לי את היד חזק אך נראה שנמנע מלהפגין כוח שתאם את ממדיו. הוא נראה ענק, ואני לא נחשב גמד, אלא שמרומי המטר-שמונים שלי התגמדו ליד משהו שעבר את השני מטר גובה ומטר רוחב. שם למעלה היה לו חיוך רחב לבן שיניים, נתון בעצמות פנים גבוהות, נאות וממוסגרות בשער חלק בהיר וארוך. וויקינגי. זו הייתה האסוציאציה הראשונה. על גוו הרחב נמתחה חולצת טריקו לבנה, ששיוותה לזרועותיו השזופות והחסונות מראה בריא של אנשים שיודעים לחיות. הוא לבש מכנסי ג'ינס ונעל נעלי התעמלות מיוחדות מאלה שמנפחים את הלשון שלהם באוויר. "מוריס הרטמן", אמר מטלטל את ידי. "אני מבין שאתה דב שדה". כשלחצתי לו את היד הרגשתי שבמגע שלו הוא מפוגג את כל ההתנגדות שהייתה לי נגדו. "אני שמח שהצלחתי להגיע בזמן" אמרתי, והוספתי שאחותי באה במיוחד להיות עם הילדים כדי שנוכל לדבר בנחת. נראה לי שהוא העריך את המחווה, נכנסנו לחדר העבודה שלי ומצאתי עצמי ממשיך ללהג איך שהאבא של אישתי כנראה חטף התקף בגלל השכן המעצבן שלו ואישתי נורא דאגה ונסעה לשם, ומי שפתחה לו את הדלת זו אחותי. "אל תדאג. הכל יהיה בסדר". אמר. וכשהוא אמר זה נשמע כך באמת. מה יש בו כל כך מלחיץ וכובש? אני מוכרח להפסיק כאן. אני מאוד מתרגש. הלב שלי הולך להתפוצץ. אני מרגיש שאני שוחה כנגד הכיוון. אני הולך לבקש את דר' ני שתיתן לי משהו.. חזרתי. דר' ני נתנה לי לבלוע אלטרול. זה מתחיל להשפיע עלי לטובה. היא מאוד מקווה שהכתיבה לא תלחיץ אותי במיוחד. המשך: התיישבנו בחדר העבודה שיש לי בבית. בקומת הביניים סידרתי לי חדר קטן שהיו בו שלוש כורסאות, טלפון ושולחן שבצדו הימני היו מגירות. ישבתי מולו והשולחן חצץ בינינו. הרגשתי את עצמי יותר בטוח. דבר ראשון הפסקתי ללהג ללא צורך. אני לא יודע מה קרה לי. איך נסחפתי לקשקשת הזו. עוד מעט הייתי מספר לו איך הכרתי את אישתי ומה לומדים הילדים בבית הספר. הוא התיישב על הכורסא מולי ושתק. כנראה חיכה בנימוס שאסתום את לועי. "אני מוכן לשמוע אותך", אמרתי לבסוף תוך ריסון עצמי אדיר. מה קרה לי? אני? שידוע בתור אחד שבקושי פותח את הפה? "אני הולך לספר לך סיפור שאולי ברגע הראשון ייראה לך מוזר. אבל עליך להאמין לי. זה יהיה היסוד שבלעדיו לא נוכל לעבוד יחד. אני אספר לך מה שאני יכול לספר. אל תשאל אותי הרבה שאלות". לעבוד יחד? מה הוא מתכוון? שהוא ינחה אותי בבעיות מקצועיות? ומבלי שאשאל שאלות? בקול רם אמרתי: "אני בהחלט מאמין לך". "חכה. אל תמהר. אתה עוד לא שמעת את הסיפור". "בבקשה. שוט". הוא הביט בשעונו. היה לו שעון בהחלט מוזר ובעל עיצוב מעניין. מלבד מצג דיגיטלי היו לו מעין מחושים קצרים וסימנים גרפים אחרים לא מוגדרים בצורתם שהתחלפו כל הזמן. השעה הייתה כבר שש וחצי. התאריך היה ארבעה עשר לספטמבר. "עוד עשרה ימים אמורים לחסל אותי". אמר. "אתה צריך לעזור לי שזה לא יקרה. אני לא יכול לומר לך הרבה יותר". "נתחיל מהתחלה. מי רוצה לחסל אותך"? שאלתי. "אמרתי לך שאני לא יכול לומר לך יותר ממה שאמרתי". "איך אתה יודע שעומדים לחסל אותך"? "אני לא יכול לומר". "מה אתה יכול כן לומר לי"? "את מה שיכולתי כבר אמרתי". במקצוע שלי פוגשים הרבה דברים. אבל בזה נתקלתי בפעם הראשונה. הוא לא מספר מה קרה, במי הוא חושד שירצח אותו, מי הוא, מה הוא עושה, מי האויבים שלו, כלום. זורק פצצה וזהו. בינתיים התעשתי ונעשיתי 'קול' לגמרי. החלטתי לשחק את המשחק שלו: "בסדר" אמרתי לו. "או. קי.". והוספתי גם את ה"אין לך מה לדאוג" וחסכתי לשנינו את טפיחות הכתף הידידותיות. הכדור עכשיו במגרש שלו. מצדי אם הוא לא מוכן לדבר הוא יכול עכשיו לקום וללכת. "עוד משהו"? שאלתי. "תראה, אתה לא מבין! יש מזימה לחסל אותי"! אהה. הוא מרכך את הטון. "כן. וודאי. דווקא הבנתי. בדיוק את זה הבהרת בניסוח הקודם שלך". (ז'תומרת, יאללה, תתחיל לשפוך אחרת לך תחפש לך פראייר אחר). "החיסול יתבצע בעשרים וארבעה לספטמבר". "כמובן". אמרתי. הוא נראה תמה, כמו שכח שבעצמו נידב את המידע הזה. "איך אתה יודע"? "אני לא יודע אבל השליח של המכבסה היה כאן ואמר". אמרתי. "השליח של המכבסה"? עטיתי על עצמי מבט רציני ידעני ומסתורי. "אני לא יכול להוסיף הרבה יותר. אתה מבין. טופ סיקרט". "אני מבין" הוא אמר. (מה הוא הבין לעזאזל? גם בדיחות אי אפשר לספר לו). "אז 'תכלס'. איך אתה חושב לשמור על חיי"? שאל. "תראה מר..." "הרטמן". "כן וודאי". "קרא לי מוריס". השענתי את מרפקי עם כל אמות הידיים על השולחן הרחב והתכופפתי אליו: "שמע לי טוב מוריס, כל מה שאני כן יכול לעשות בשבילך זה..." הוא לא נתן לי לדבר, והפסיק אותי. "אני לא רוצה שום גורילות, אני לא יכול להרשות לעצמי שיעקבו אחרי. זה מאוד מסוכן. אל תסדר לי שום גורילות. אל תשלח אותי לשום מקום. באתי אליך ואני יודע למה". הלוואי שידעתי גם אני למה. התכוונתי לשלוח אותו לחבר טוב שלי צביקה, ששימש בזמנו גורילה של נשיא המדינה וכיום מתפרנס משמירה על כל מיני ווי. איי. פי. פרטיים כמו מר הרטמן. עמדתי להסביר לו מי זה צביקה ובמה הוא עוסק, ולתת לו את מספר הפלאפון שלו. עוד לפני ששאלתי אותו איך הוא יודע מה אני רוצה לומר, הוא הסביר את עצמו בצורה שאז התקבלה על דעתי. "נראה לי שהתכוונת לשלוח אותי לשומרי ראש, נכון? גורילה בשפה שלכם. ניחשתי נכון? בטח אמרת לעצמך שאם בין כה אני לא רוצה לדבר, וכל המשימה שאני מעוניין בה מסתכמת בשמירה בלבד, לשם מה אני צריך בלש? מה שבעצם אני צריך זה שומר ראש טוב, ואתה עם הקשרים שלך וודאי מכיר כזה. נכון? נכון שזה מה שחשבת לעצמך"? לא נשאר לי אלא להנהן בראשי. זה בדיוק מה שאמרתי לעצמי. או שהוא קורא מחשבות, או שבאמת במצב שנוצר, היה צפוי שאענה לו כך. "מכיוון שידעת לשאול את השאלה שלי אולי תענה את התשובה שלך"? אמרתי לו. הוא נאנח, הסתובב על הכיסא, "אני לא יכול, אתה לא תאמין לי". "נסה אותי", אמרתי לו. "אני לא יכול להרשות לעצמי את הלוקסוס של ניסיונות. מה יקרה אם לא תאמין לי"? "אז תגיד לי שלום יפה ותלך למישהו אחר". "אי אפשר" אמר. "שמע מר הרטמן. אתה רוצה להטיל עלי משימה מבלי לתת לי אף פרט. איך אתה רוצה שאני אעבוד"? "ידעתי שנגיע לזה" אמר לי. "אני אגיד לך מה לעשות". "הופה.." אמרתי. "כאן אתה גולש לשטח המקצועי שלי. אני לא אסכן את עצמי בפעולות "על עיוור". או שאני יודע מה שאני עושה או שעכשיו תחפש לך מישהו אחר". התיישרתי, ונשענתי על המסעד של כורסת המנהלים שלי שהתכופפה יותר מידי לאחור ועצבנה אותי לא במעט. אני לא יודע למה התפתיתי לקנות אותה. כורסה שנגררת אחרי התנועות של היושב עליה ומקצינה אותן. או שהיא כורעת לצדדים או נשפכת לאחור ואני מוצא עצמי מחפש שיווי משקל, במקום לשבת על כיסא כמו בן אדם מהיישוב, ובנוסף לכך, מצאתי את עצמי מתפתל נוכח מבטו הישיר והאפור. מה יש בעיניים שלו? "אתה מוכרח לעזור לי". אמר. "למה אני"? "כי אתה מתאים ביותר". "תמצא מתאים אחר ". הסתכלתי עליו ולא האמנתי למה שאוזני שומעות. לא ידעתי אם הוא מדבר ברצינות או שזו בדיחה אדירה. בסוף אמרתי: "דע לך שאם אמרת את כל זה כדי לשכנע אותי, הרי בפירוש הרחקת את עצמך מהמטרה". באיזשהו מקום כבר ידעתי שאני לוקח עלי את המשימה. לא יודע למה. אולי בגלל


אחורה

חדשות

  • עמרם מצנע מצטרף לציפי לבני

  • במסיבת עתונאים היום הודיעה ציפי לבני על הצטרפותו של עמרם מצנע למפלגת "התנועה".

  • עצומה להמתת חסד

  • לאחר המקרה הטרגי של הרופא אשר עזר לבתו חולת הסרטן למות והתאבד,

    עולה שוב הסוגיה של המתת חסד.