שמרטפים לזוג תוכים


סיפור מתוך הספר "חתולים וחיות אחרות" מאת בלהה קלישר הזז, הוצאת אסטרולוג.

אנה וגרי תכננו נסיעה לאמריקה לכמה חודשים. הם פנו אל זוג חברים טובים, דליה ודוב ובקשו מהם שישמרו עבורם על זוג התוכים הקטנים שלהם. זכר ונקבה. האחד ירוק והשנייה צהובה כולה. תוכים פשוטים, מאלה שלא יודעים להיות שום דבר מלבד תוכים. לא מדברים ולא שרים נעימות מיוחדות, אלא מצייצים כמו תוכים ומנקרים כמו תוכים. סתם תוכים. בביקור מקדים בביתם של דליה ודוב אמרה אנה שהיא בחרה דווקא בהם כי הם נראים לה הכי מתאימים לתפקיד. הם לא נחשבו לאנשי חברה סוערים, ולהערכתה ימצאו רוב הזמן בבית. גם לא נראה לה שיארחו אורחים רבים בחודשים הקרובים. כמו כן היא בונה על האינטליגנציה הטבעית שלהם ובטוחה שיבינו את ההוראות ההכרחיות להחזקת התוכים הקטנים, והיא גם משוכנעת שימלאו אחריהן. גרי עמד מאחוריה ונראה כאילו מנסה להסתתר, אלא שממרום קומתו (כמטר שמונים) וניפחו (כ120 קג`) היה קשה לו הדבר. אנה שנראתה ממוזערת לעומתו הייתה מלאת מרץ, מאלה המתקשים לעמוד על מקום אחד יותר משניות בודדות וגם זה לצורך הערכות מחדש. האיש הגדול והמסורבל הזה עמד לידה, היטיב את משקפיו בתנועה של הצדעה באצבע המורה מכיוון אפו למרכז מצחו, ו - לא אמר דבר. הוא רק סחב את הציפורים בכלוב, שהיה תלוי על רגל יציבה ודקורטיבית. הם צריכים לנסוע ביום חמישי, לכן הביאו את הכלוב כבר ביום שני, כך שיוכלו לענות על כל שאלה שתתעורר בימי החפיפה שעדיין יהיו כאן. גרי שאל את אנה היכן להניח את הכלוב עם הציפורים. הכלוב עצמו שהיה מפואר מאוד נראה כפעמון מאורך. בתוך הכלוב ניצבו מוטות עליהם עמדו התוכים הקטנים, משם יכלו לקפוץ אל הנדנדה הקטנה, או לעמוד מול המראה שהייתה צמודה לדופן הכלוב ליד כלי המים והאוכל. אנה לא הייתה בטוחה היכן המקום הטוב ביותר להעמיד את הכלוב. המטבח לא התאים, בגלל המיקום של תנור האפייה. הסתבר למורת רוחה שאי אפשר להוציא את התנור ולהזיז אותו לפינת האוכל. חדר השינה נראה לה צפוף, היא בדקה את הרגלי ההליכה הלילית לשירותים וחששה שמא בהליכה סהרורית משהו יפגע בכלוב, כמו כן שעות הצפייה בטלוויזיה שבחדר השינה לא הניחו את דעתה. גרי שאל אם בינתיים הוא יכול להניח את הכלוב בהול. חדר העבודה של הזוג הנבחר נראה לה בסדר במבט ראשון ופזיז, אלא שבמחשבה שנייה החליטה לא להניח את הכלוב שם. לא שהחדר הזה לא בסדר, יש דווקא מספיק אוויר אבל אין פה הרבה פעילות ואני רוצה שהתוכים לא יחשבו שהם ננטשו. הם אוהבים לראות שיש אנשים סביבם. על הסלון לא היה מה לדבר. יש שם חלון גדול ויש שעות שהשמש מגיעה, ואי- אפשר לדעת אולי חלילה ישאירו בטעות את התריס פתוח. ההול גם לא היה מקום כל כך מוצלח וכבר נראו על פניה סימנים של נסיגה. אולי היא טעתה בבחירתה ותנאי המגורים של דליה ודב לא מתאימים, אבל לבסוף נבחרה פינה בין ההול לסלון, פינה שקטה, לא ליד חלון, ואף מוסתרת מדלת הכניסה על ידי קיר מגן. גרי הרים את הכלוב והזיזו למקום הנבחר. יחד עם התוכים וכלובם קיבלו דליה ודב שקי גרגירים, בקבוקון שמן, ובעיקר הוראות בכתב. אנה לקחה את דליה הצידה והקריאה בפניה (דליה נחשבה הצד האחראי והשקול של המשפחה), את הכתוב והוסיפה הסברים מפורטים בעל פה ולא הניחה לה עד שלא השתכנעה שהבינה הכול. בכל הנוגע לאוכל: 1. יש לטפטף שלוש טיפות שמן כל ארבעה ימים על גרגירי האוכל שלהם, ולנער קצת כדי שהשמן יגיע למרבית הגרגירים. 2. את הגרגירים עצמם יש להחליף כל יומיים, אפילו אם נדמה לי שהם לא נאכלו, שכן התוכים נוהגים לפצח את הגרגירים, לאכול את תוכנם ואת הקליפה הם משאירים בכלי. 3. את המים יש להחליף כל יום. דליה נאלצה לתרגל שליפת כלי המים ושטיפתו. אנה עמדה על כך שדליה תבצע כמה פעמים את בדיקת החריר דרכו יוצאים המים לבריכה הקטנה ממנה שותים התוכים, כדי שתהיה בטוחה שהוא לא סתום, ובחנה בקפידה את הביצוע. רק כשהתנועות ידיה של דליה שידרו ביטחון ויציבות, עברה אנה להוראות הבאות. 4. רוח פרצים - אסורה. הטמפרטורה בחדר צריכה להיות יציבה. 5. אסור להקים רעש גדול. לא שהיא רוצה להתערב חס וחלילה בחיי הזוג, והיא גם יודעת שהם אנשים שקטים, אבל אם יקרה ומי מהם ירגיש צורך לצעוק מסיבה כל שהיא, שיידע שהדבר עלול להיות טראומטי לתוכים. היא בדקה שוב את פעמון הכניסה ושמחה לוודא שבמקום הצליל הצורמני, מקדמים את פני הבאים צלילי מנגינה ענוגים. האמת הייתה שהפעמון החדש מאוד עיצבן את דליה שרצתה להחזיר את הצרצור המוכר והישן, אבל עכשיו כבר לא העיזה לחשוב על זה. 6. פעם בשבוע רצוי לתת להם לעופף בחדר חופשי כדי לאוורר את הכנפיים, כמובן לא לשכוח לסגור את כל החלונות על תריסיהם כדי שלא יחשבו חלילה שחלון הזכוכית השקוף הוא עביר, והם עלולים לנסות לעוף דרכו ולחבוט את ראשם העדין. 7. את המקור יש לקצוץ בעזרת קוצץ ציפורניים פעם בשבועיים, שכן אם הוא גדל יותר מידי, קשה להם לאכול. "מה יהיה אם הם יטילו ביצים ויבקעו גוזלים. מה עלי לעשות?" שאלה דליה ואנה קטעה אותה. זו נקודה כואבת. אנה מאוד רצתה בגוזלים ואף התקינה להן מספר פעמים קני הטלה. אבל זה לא עזר. כנראה שהזוג לא פורה. הגיעה שעת הפרידה. אנה וגרי השתופפו מול ירוקיל`ה וצהובהל`ה שלהם. דליה ודב התרחקו. לאנה עמדו דמעות בעיניים. גרי תמך בה. לבסוף הם פנו ללכת. עדיין בדלת ביררה אנה היטב אם אכן הובנו ההוראות במלואן, והפעם הסתכלה גם על דב. אולי התחרטה שהוא לא היה נוכח בתדרוך. אף פעם אי אפשר לדעת מה יקרה, אולי מסיבה כל שהיא דליה לא תוכל לתפקד, אבל לאחר רגע של חולשה היא התעשתה, אמרה שלום, ושניהם פנו לדרכם. וכך נסעו להם לחו"ל לכמה חודשים ודליה ודב נשארנו עם התוכים. הייתה זו הפעם הראשונה ששימשו שמרטפי חיות. גודל האחריות עמד לנגד עיניים. מה יהיה אם יקרה להם משהו, אם ימותו חלילה? "יהיה טוב", טען דב בחום. למה את תמיד חושבת על הרע? באמת למה? עברו שבועיים ושלושה, והצמד דומה שלא הרגיש כלל בהבדל בין בני הזוג החדש לבין הוריהם החוקיים. ירוקיל`ה גירגר לצהובה`לה, וצהובה`לה ציקצקה לירוקי`לה. שום סימנים דיכאון של חרדת נטישה לא ניכרו עליהם. כל ההוראות נשמרו בקפידה רבה. הם קיבלו את מזונם במסירות, שניהם המהמנו להם מעבר לסורגי הכלוב ואפילו נתנו להם לעופף פעם בשבוע בחדר לא לפני שסגרו היטב את החלונות והתריסים, הכול בהתאם להנחיות. הבעיה התעוררה רק כשצריך היה להחזירם לכלוב. דליה ניסתה בשיטה המילולית. "כלוב!" אמרה. "חיזרו מיד לכלוב!" שתי הציפורים התעלמו מההוראה. דליה ניסתה טכניקה יותר מורכבת. היא התגנבה בלאט אל צהובה`לה, וכשהייתה בטווח ידה, זינקה כדי לתפוס אותה, אלא שבדיוק באותה שנייה התעופפה לה זו ממקומה במשק כנפיים והבהילה גם את ירוקי`לה. דליה התיישבה מתוסכלת. איפה דב כשצריך אותו. פתאום נזכרה שאנה אמרה לה שכדי לתפוס אותם יש להחשיך את החדר. בחושך הן לא זזות ואז את יכולה להתקרב אליהן ולתפוס אותן בלא היסטריה. זה יכול היה להיות רעיון מצוין אילו דליה עצמה הייתה רגילה לזוז בחושך, כלומר בלי להיתקל בחפצים בלתי מזוהים. הסוף היה טוב, מלבד כתמים כחולים על ירכיה שסימנו את גובה הרהיטים שעמדו משום מה בדרך, הכול בא על מקומו בשלום. התוכים חזרו לכלוב ועוד שבוע עבר בהצלחה. אלא שהחשש לא הפסיק לנקר במוחה של דליה. מה יהיה אם יקרה הגרוע מכל? איך אוכל לחלות את פני אנה? מה אומר לגרי? אז קרה הדבר. כמו כל המחשבות שמגשימות את עצמן, דליה קמה בוקר אחד, מגששת כהרגלה חצי ישנה, לכלוב, כדי לראות את צהובה`לה שוכבת שם קפואה וקשוחה ורגליה זקורות כלפי מעלה. בבת אחת התעוררה לגמרי. "בוא מהר!" קראה לדב. " מה קרה!" "צהובה`לה אמרה. "צהובה`לה מתה!" ירוקי`לה הסתובב סביב הפגר וצייץ לו באדישות. "הוא כנראה לא מסוגל לקלוט את גודל האסון", אמרה. "מה יהיה?" דב הכניס את ידו לכלוב והוציא משם את הפגר. עיניה של צהובה`לה היו פקוחות ואטומות. "מתה," אמר. "מתה." כאילו שחידש משהו. אולי רצה להוציא לה תעודת פטירה. "מה נעשה?" הם חפרו בור קטן בחצר והביאו אותה לקבורה בטקס קצר והולם. מה יהיה עכשיו? מה יאמרו להם אם יצלצלו חלילה? אלא שאנה וגרי לא צלצלו. למעשה מאז שנפרדו מהציפורים, הם לא התעניינו בהם אפילו פעם אחת, גם לא בימי החפיפה בהם עדיין היו בארץ. למחרת בבוקר התעוררה דליה לצלילי שירקוקים מוזרים. היא זינקה לכלוב כדי למצוא את אביר נעוריה, דובלה עומד לו מול יורקי`לה, מנענע ראשו לצדדים ומשרקק לו מנגינות בלתי מזוהות. "מה אתה עושה?" לחשה בדאגה. הוא הזדקף בבת אחת. "או, לא כלום, סתם... אני רק שורק לירוקי`לה המסכן שלא ימות גם הוא מצער", ענה. מועצת המשפחה התכנסה סביב שולחן ארוחת העורב כדי לטכס עצה. דב הציע שיקנה תוכי אחר קטן וצהוב ממין נקבה דומה לצהובה`לה. "תאמיני לי שהם לא ירגישו בהבדל". אמר. "כולם נראים אותו דבר". דליה הסכימה. לא היה לה רעיון טוב יותר. אמר ועשה. כבר למחרת יצא מוקדם ממקום עבודתו כדי לנסוע לחנות החיות הקרובה וחזר הביתה שמח עם קופסת קרטון קטנה. "מזל שמצאתי כזאת תוכית." אמר. "בדיוק אותו דבר. אין לי ספק שהם לא ירגישו בהבדל." "צהובה?" שאלה דליה. "צהובה" אמר. "כולה?" "כן." "אותו דבר?" "בדיוק!" "אותו גודל?" "הסתכלי בעצמך!" אמר. "בכל זאת, שאלה. לפני שאסתכל אני רוצה לשאול אותך היא נקבה כמו צהובה`לה ז"ל?" "בוודאי! אבל למה לך לשאול שאלות? הסתכלי והיווכחי בעצמך." בקורת רוח שילב ידיו שעה שדליה פתחה את הקופסה והציצה פנימה. ציפור כחולה עם ארבע נוצות צהובות ישבה שם. נכון שהייתה מסוג תוכי ולא כנרית או דרור או משהו אחר. אבל הצבע! היא הייתה כחולה! דליה התבוננה בדב ובציפור חליפות. אחרי דקות ארוכות אמרה. "זו ציפור כחולה. לא ציפור צהובה. הצבע שלה הוא כחול, ממש כחול." נראה היה שחיכה לתגובה אחרת. "תראי, תראי את הנוצות האלו! הצביע בנחישות על הנוצות הצהובות." "נכון. יש לה ארבע נוצות צהובות, אבל עדיין זו ציפור כחולה." אמרה. הוא דווקא ניסה לשכנע אותה, אבל לנוכח הדכדוך שאחז בה הפסיק והרים את כתפיו. הוא דווקא עשה כמיטב יכולתו. הוא עדיין חושב שהם לא ישימו לב. אולי בעצם. לדליה לעומתו היה יסוד חזק להניח שאנה, ואפילו גרי יהיו רגישים להבדלים שבין הציפור שהביאו לבין זו. היחידי ששמח היה ירוקי`לה. הוא צייץ לה בהתרגשות רבה, וזו ענתה לו בציוץ משלה. "זה מה שבעצם חשוב." אמר. "צודק." אחרי כחצי שנה חזרו אנא וגרי ארצה. עבר עליהם חודש נוסף עד שמצאו זמן ואנרגיה לבוא ולאסוף את התוכים שלהם. הם קיבלו את הבשורה המרה באומץ. דליה ניסתה להסביר שזה לא קרה באשמתם, ושהם מצדם מילאו את כל ההוראות. אנה לא ענתה מיד. היא הסתכלה עליה, בחנה את פניה, עברה ממנה לדב, ולבסוף אמרה. "צהובה`לה כנראה הייתה כבר זקנה." גרי לא אמר כלום. הוא הרים את הכלוב והלך ישר לחדר מדרגות. דליה מיהרה לפתוח לרווחה את החלונות הרחבים של הסלון ונתנה לאוויר טרי לזרום לדירה. כשהם הלכו, אמר דב לדליה בשקט שהשתרר, שהוא לא חושב שירצה אי פעם לגדל תוכים. החוויה הזו הספיקה לו. דליה הסכימה איתו. אנה צלצלה אליהם אחרי חודשיים ובקולה התרגשות. היא סיפרה שהזיווג היה מוצלח ביותר וכחולה`לה יחדיו עם ירוקי`לה לא אחרו להקים קן בישראל וכבר יש בו ביצים. היא לא רוצה להבטיח כלום כדי שלא יטפחו ציפיות שווא אם הדברים לא יתממשו, אבל ייתכן מאוד שבבוא העת היא תיתן להם לאות תודה במתנה זוג גוזלים.


אחורה

חדשות

  • עמרם מצנע מצטרף לציפי לבני

  • במסיבת עתונאים היום הודיעה ציפי לבני על הצטרפותו של עמרם מצנע למפלגת "התנועה".

  • עצומה להמתת חסד

  • לאחר המקרה הטרגי של הרופא אשר עזר לבתו חולת הסרטן למות והתאבד,

    עולה שוב הסוגיה של המתת חסד.