''חרפה''- המלצת ספר


פרופסור לורי גורר את עצמו לפרשת אהבים עם תלמידה שלו, שבעטיה הוא מורחק מהאוניברסיטה בה הוא מלמד, ונוסע לבתו הלסבית, לחווה מבודדת המנוהלת על ידי איכר שחור. היא חדורת רגשות אשמה כלפיו ומערכת היחסים ביניהם משנה פאזה. זה ספר חשוב, מרתק, מעורר מחשבה, רגיש מבלי שישאיר מקום לתקווה, כתוב בשפה נויטרלית, לא מתלהמת, אך לא חוסכת את האגרוף שחובט בנו קוטזי ישר בבטן. הסופר: ג.מ.קוטזי, הוצאת עם עובד, תרגום אילנה המרמן ונילי מירסקי.266 ע`.

פרופסור דוויד לורי, גרוש בן 50, ואב לבת, עובד באוניברסיטה הטכנית שלך קייפטאון, כפרופסור נספח לתקשורת. הוא מלמד בעיקר "תקשורת, ומיומנות ותקשורת", על אף שהוא פרופסור לשפות מודרניות, ובעצם שואף לכתוב מוזיקה. אין לו כבוד לחומר שהוא מלמד, והתלמידים מצדם משדרים לו אדישות. יש לו יחסים קבועים עם נערת ליווי מוסלמית תמורת 400 רנד, וגם ביחסים אלו פשטה השגרה, אלא שהתרגל אליהם ומצא אותם נוחים. נערת הליווי מנתקת את היחסים אתו, והוא, ומתוך אותה סתמיות, אדישות, חוסר עניין, ותחושה שהוא חי את חייו הרבה מחוץ למיקוד שלהם, הוא יוזם מעין רומן עם אחת מתלמידותיו. הרומן מתגלה לאחר שהתלמידה פנתה נגדו, הוא נאלץ להתפטר מעבודתו ומפרנסתו, ונוסע אל בתו החיה בחווה מרוחקת ומגדלת כלבים. לוסי בתו חיה בגפה בלב אזור בו גרים שחורים. בת זוגתה עזבה אותה, הן לא הסתדרו, והיא הסתלקה. פטרוס, איכר שחור, עוזר לה בעבודות החווה ולמעשה משתלט עליה. לוסי חיה בתחושה שאין לה זכות קיום כבן אדם לבן על אדמה של שחורים, לאחר שנים של ניצול מחפיר. קשה להגדיר את המרקם הזהיר אם כי אלים של היחסים בינה לבין אותו פטרוס עובד החווה, מין רקוד הישרדותי. פטרוס מתייחס אליה כאל "גברת", אך חש שנקודת החולשה שלה נמצאת באותו מקום בו היא ה"גברת". הוא מעבד את החווה שלה, שבעצם היא וויתרה עליה. הגבולות בין אדמתו שלו ושלה מטשטשים והולכים. עדיין לא נקבעו מסמרות קבועות אך הן הולכות ומתהוות, והיא הולכת ומאבדת את כל מה שיש לה. הספר נכתב במציאות הביניים הזו. היא באיזה מקום וויתרה על הכול, גם על החיים שלה. יותר נכון על זכות הקיום שלה. על הזכות שלה לדרוך על האדמה שספגה הרבה דם יזע ודמעות של שחורים. אין לה תקווה כי אין היא יודעת מה צידוק הקיום שלה. היא צריכה למות, להיעלם, להימחק מעל פני האדמה הקשה הזו. היא נאנסת ושותקת ואף מסכינה עם נוכחות הבחור שאנס אותה בביתו של פטרוס. חברתה בוו שו, אישה קטנה ומכוערת, בעיניו של הפרופסור, עם בעלה, מנהלים מרפאה וטרינרית, בה הם מחסלים "מתוך אהבה" כל כלב שנתפס ומובא אליהם. הפרופסור עוזר לה לארוז את הגוויות של הכלבים. ובמקום זוועתי זה הוא גם שוכב אתה. אין שם תשוקה מצדו, יש שם הרס עצמי, סתמיות, דקדנטיות. הוא מצליח ליצור קשרים עם אחד מהכלבים, ויש תחושה שאולי אולי יחזיק בכלב הזה, אולי לקשר ביניהם יש עתיד, אבל לא. גם את הכלב הזה, שאהב אותו, שנשא אליו עיניים, שכשכש לו, שלורי עצמו חמל עליו כמה ימים, וחש אליו רגש, גם אותו הוא יוביל אל זריקת המוות, המחכה בעצם באופן אלגורי לו, לבתו, ולכל הסובב אותם. כשקראתי את הספר לא יכולתי שלא לחוש מקבלה בין תחושות האשם שיש ללוסי, כלפי ניצול השחורים, לבין תחושות אשמה שיש לחלק מהעם שלנו כלפי ניצול הפלסטינים. כשהמכנה המשותף הנפשי הנעוץ בחסר בסיס צידוקי, אותו חסר שמשמש מצע עליו צומחים רגשות האשם האלו. ניתן גם לראות מקבלה המתייחסת להרס העצמי, בשל אובדן אותו צידוק של זכות קיום. תעמולת הבחירות שלנו מספקת דוגמאות, כגון השלט שתלו אנשי שמאל קיצוני ליד יישובי ערביים בו הם "מזכירים" להם מה עשה להם שרון כביכול, בשנת 48! כלומר, לטעמם, לא היה צידוק גם להשבת המלחמה שערה במלחמת השחרור. בהיעדר בסיס אידיאולוגי והיסטורי, שלטעמי ייתכן שחסר בדרום אפריקה, אך קיים גם קיים פה, המגמה הדקדנטית היא בלתי נמנעת. ספר חשוב, מרתק, מעורר מחשבה, רגיש מבלי שישאיר מקום לתקווה, כתוב בשפה נויטרלית, לא מתלהמת, אך לא חוסכת את האגרוף שחובט בנו קוטזי ישר בבטן.


אחורה

חדשות

  • עמרם מצנע מצטרף לציפי לבני

  • במסיבת עתונאים היום הודיעה ציפי לבני על הצטרפותו של עמרם מצנע למפלגת "התנועה".

  • עצומה להמתת חסד

  • לאחר המקרה הטרגי של הרופא אשר עזר לבתו חולת הסרטן למות והתאבד,

    עולה שוב הסוגיה של המתת חסד.