''מרוץ שליחות''


"מרוץ שליחות" במוזיאון חיפה לאמנות "מרוץ שליחות" היא אחת התערוכות המעניינות המוצגות במוזיאון חיפה לאמנות ברח` שבתאי לוי. בתערוכה שנאצרה על ידי אילנה טננבוים ממוזיאון חיפה ועינת עמיר, עורכת כתב העת של המדרשה לאמנות בבית ברל, מוצגות עבודות של 31 יוצרות.,בית הספר לאמנות בבית ברל,לרגל הוצאת כתב העת המדרשה, המוקדש לשיח הפמינסטי בישראל.

ביום חמישי ה-12.7.07 נערך מפגש עם כמה אמניות ותיקות וצעירות ששוחחו על עבודותיהן ועם אוצרות התערוכה. האמניות הותיקות שדברו היו: דגנית ברסט מרצה במדרשה בבית ברל,ג`ניפר ברלב שפועלת בארץ משנות ה-80, אניסה אשקר אמנית צעירה מעכו ונועה גרוס בוגרת המדרשה בבית ברל. התערוכה האקלקטית באופייה הן מבחינת אופני וחומרי התצוגה והן מבחינה תמטית מנסה לקחת עבודות של נשים שיצרו ויוצרות בארץ ולתת להן מכנה משותף אנכרוניסטי במקצת. מהצגת העבודות על ידי האמניות והדיון שהתפתח לאחר מכן עלה שהנושא שהיה אמור להציג את " הפמינזם באמנות הישראלית בראיה בין דורית" עורר סימני שאלה רבים לגבי הניסיון להכתיר את העבודות של היוצרות כעבודות פמיניסטיות. נראה שהבעיה היא בעצם ההגדרה של פמינזם. יש עיסוק מוגבר המלאכות הנחשבות לנשיות, כמו בתערוכה המעניינת "אובר קרפט", שהוצגה בגלריה של אוניברסיטת חיפה, יש חשיפה מוגברת של הגוף הנשי על ידי הנשים עצמן ולא כמו שבעבר, על ידי הגברים, יש התייחסות לאמניות חלוצות בעבר כמו לוירג`יניה וולף אך עדיין יש חוסר בהירות לגבי המושג עצמו. העמימות לגבי הגדרת העבודות בלטה במיוחד בדברי האמניות הצעירות, ההשוואה בין הפמינזם הלוחמני יותר של אמניות בעבר בכלל ובארה"ב בפרט עלה מדבריה של ג`ניפר ברלב שעלתה מארה"ב וההפרדה בין להיות פמיניסטית וליצור יצירה פמינסטית מדבריה של דגנית ברסט. נראה שיש חוסר הבחנה בין היות היוצרות נשים, המעלות את עולמן דרך נקודת מבט נשית,דבר שלא הופך אותן באופן אוטומטי לפמיניסיות לוחמניות.הרי לא היות האמן גבר או אישה קובע את איכות העבודה ותכניה. גם גברים חולמים, בוכים, יש להם אסוציאציות, "אמני הגוף" הגברים מתייחסים לגופם בעבודות הוידאו והצילומים שלהם. הנשים המעלות חומרים הקשורים לחייהן הפרטיים, מחשבותיהן, יחסיהם עם בני זוגם לא הופכות מעצם עובדה זו לפמיניסטיות אלא משתמשות בחומרים הקרובים אליהן ומראות נקודת מבט אישית שלהן, כאדם יוצר. ההתייחסות לחיים האישיים ולעולם הפנימי היא אגו טריפ שהוא הפריבילגיה של האמנים, נשים וגברים כאחד. האקסהיביציוניזם של חלק מהאמנים הוא לגטימי לגביהם וברור שהחומרים הנגישים ביותר הוא האדם עצמו והקרובים אליו. ההתייחסות לגוף קשורה לכל התופעה של ה"בודי ארט", הרווחת מאז שנות השישים ( ולמעשה גם לפני כן) וברור שהגוף הנשי שונה מהגברי, אבל זה לא בהכרח שייך לאמנות פמינסטית.הנושא המעניין הוא עליית כמות הנשים היוצרות,מציגות, מעזות. ( ראה לדוגמא: "" במת האישה": "נוכחות נשים בעולם האמנות", גיליון 132, עמ` 23, 1993. "התמודדות נשים להשגת שוויוניות", גיליון 139, נובמבר 1995, עמ` 12-13, 22. " פרידה קאלו", גיליון 143 ינואר 1997, עמ` 37. " מסע נשי באמנות", גיליון 150 1999, עמ` 72. ביטאון "הד המח"ר- ביטאון אגודת האקדמאים למדעי החברה והרוח ": גיליון 27, עמ` 37-39. מגזין נש"ר www.wol.co.il מדור תרבות ואמנות/ארכיון: 24.11.99 "לידה ומוות ביצירותיה של פרידה קאלו", 7.3.2000 "נשים באמנות", 28.7.2000 "איפה הייתה שרה אמנו?", 28.7.2005 "פרידה קאלו".


אחורה

חדשות

  • עמרם מצנע מצטרף לציפי לבני

  • במסיבת עתונאים היום הודיעה ציפי לבני על הצטרפותו של עמרם מצנע למפלגת "התנועה".

  • עצומה להמתת חסד

  • לאחר המקרה הטרגי של הרופא אשר עזר לבתו חולת הסרטן למות והתאבד,

    עולה שוב הסוגיה של המתת חסד.