''שאני אדמה ואדם''


אילנה כהן מראיינת את הסופרת פרופ` יפה ברלוביץ לרגל צאת ספרה ראיון עם הפרופ` יפה ברלוביץ, על ספרה החדש: "שאני אדמה ואדם: סיפורי נשים עד קום המדינה". ספר חדש בהוצאת הספריה החדשה הקיבוץ המאוחד, סדרת מיגדרים, תל אביב, 362 עמ`.

מאיפה השם של הספר? השם הוא ציטוט מתוך שיר של המשוררת והסופרת אסתר ראב, שנולדה בשנים הראשונות של פתח תקוה (סיפור שלה שמופיע בקובץ מספר גם הוא על השנים ההן של ילדותה). שם השיר הוא "שירת אישה" והוא פותח בשורות: "ברוך שעשאני אשה/ שאני אדמה ואדם/ וצלע רכה". בניגוד לגבר היהודי שכל בוקר מתפלל ומודה לאל: "ברוך שלא עשני אישה". ראב, מאושרת בנשיותה, ולא עוד אלא שהיא מעצימה את כוחה הנשי, כאשר היא מפרטת אותו לאדמה, אדם, וצלע רכה. יפה מציינת שבפירוט זה היא מציגה את הנשיות שלה ככוליות המקיפה גם את הייצוג הגברי וגם את הייצוג הנשי. האישה עבור ראב, היא גם אדמה (שנותנת חיים אבל גם מכנסת את המתים אליה, ובכך היא שולטת על ציר חיים מוות); והיא גם אדם (כיוון שבזרע הנקלט בתוכה היא מחוללת ומעבדת אותו לכלל יצור אנושי במשך תשעת החודשים ברחמה). כאמור, לפי ראב, האישה היא כל יכולה, וכל הפעולות שתמיד מייחסים רק לגבר, הן פעולות שגם בתחום מעשיה ויכולותיה של האישה. מצד שני, היא אינה מתכחשת להיותה של האישה "צלע רכה", עם גילויים של רוך ועדנה. אצל ראב הדו ערכיות הזאת, אינה סותרת זו את זו. בשיריה, היא גברית ונשית כאחד. גם הנשים בתקופת היישוב תפסו את עצמן כך. הן עלו לארץ ישראל לבנות ולבנות, כמו הגברים; הם באו להיות כאן נשים חדשות, שמתפקדות לא רק כעקרות בית וכאימהות, אלא גם לוקחת חלק בחיים הציבוריים והמנהיגותיים במטרה להטביע את חותמן על המפעל החלוצי, ועל הבית הלאומי לעתיד לקום (בחינוך, ברפואה, בחקלאות, בתרבות, ובמה לא?). לכן יפה בחרה בשורות השיר הזה, ככותרת שהכי התאימה לאווירה של קובץ הסיפורים האלה, שנכתבו על ידי הסופרות בתקופת המדינה שבדרך. במה עוסקים סיפורים אלה? יפה מקדימה ואומרת שעם כל החלום של הנשים לבנות ולהיבנות, הנחיתה בארץ היתה עבורן בבחינת הלם. מדוע? אם נתחיל מן העליות הראשונות, נלמד לדעת שלכל אותן פועלות וחלוצות – לא היתה זכות בחירה לבחור ולהיבחר. כולם דיברו על שיוויון ודמוקרטיה, וחברה חדשה ונאורה, אבל במציאות היום יומית, הגבר תפס בלעדיות על המפעל הציוני, והאישה נדחקה לשוליים, בבחינת דיירת משנה. לכן, הסיפורים אמנם עוסקים באהבה, שנאה , קנאה ידידות, כמו כל ספרות; אבל היא עוסקת גם במאבק שלהן בגברים, ובהתמודדות שלהן למצוא להן מקום ומעמד משלהן בחיים החדשים שנוצרים בארץ: מקום ומעמד שווים. מי הן הסופרות האלה? הקובץ מקיף 27 סיפורים, פרי עטן של 19 סופרות מן העלייה הראשונה ועד מלחמת השחרור (1948-1882). סופרות אלה מייצגות את כל קשת העדות והמגזרים שהיו אז. בקובץ: סופרות ספרדיות ואשכנזיות, דתיות וחילוניות, קיבוצניקיות ועירוניות, כך שניתן לשמוע קולות נשיים שונים ומגוונים. קול המחאה של האישה האיכרה, שיש לה משק גדול במושבה, אבל כשהיא באה לישיבה של ועד המושבה, הגברים לא נותנים לה את רשות הדיבור בטענה שהיא רק "אורחת" (הסיפור "בבדידות" לנחמה פוחצ`בסקי); או קול הזעם של צעירה במושבה שיוצאת לטייל בכרמים, ורואה איך בעל הכרם, צעיר נאה וחברהמן, מנצל את גופה של פועלת ערביה שעובדת אצלו במשך היום, ובלילה עושה בה את זממו ("שמשון בעת הבציר" לשושנה שבבו). או קול התדהמה של תלמידה מוכשרת, שלרוע המזל אימה נפטרה והיא נשארה עם אביה ועם אחיה הקטנים, אלא שאותו אב לא מניח לה בלילות, ומטריד אותה עד שהיא נאלצת לבורח לחברות שלה ("סרקי את שערותי, סוניה" לרבקה אלפר). מה הרקע ממנו צמחו סיפורי הנשים של אז? כל הסיפורים האלה, שנכתבו על ידי נשים לפני שישים שבעים שנה, הועלו כחלק מהמהפכה הפמיניסטית שהתרחשה אז. עם סוף מלחמת הראשונה, ועם הכרזת בלפור לבית לאומי ליהודים בארץ ישראל (1918), החליטו הנשים שהגיע הזמן להיאבק לשיווי זכויות עבורן. אז קמו ארגוני נשים, ובראש וראשונה "התאחדות נשים. עבריות לשיווי זכויות בארץ ישראל". זה היה ארגון של נשים שלא השתייך לאף אחת מהמפלגות, ורץ לבחירות כמפלגה של נשים בפני עצמה (פעם ראשונה ואחרונה בהיסטוריה של הנשים בארץ) במגמה לקדם את מעמד האישה וזכויותיה. הנצחון הראשון היה בינואר 1926 (אחרי שבע שנים של מאבק) שבסופו קיבלה האישה זכות בחירה, לבחור ולהיבחר למועצות המקומיות וגם לאסיפת הנבחרים. אלא שחוק לחוד וביצועו לחוד. מועצות רבות לא אימצו את החוק, ושנים עוד המשיכו הנשים להיאבק כדי לכפות עליהן החלטה זו. מעניין שגם מחנה הפועלים וגם המחנה האזרחי לא סייע לנשים. וחלק מהמהפכה הפמיניסטית של אז, היתה ליצור מוסדות כדי להקל על האישה. במסגרת ארץ ישראל העובדת, הקימו הנשים את מועצת הפועלות, את ארגון אימהות עובדות (שדאגה לנשים עובדות לסידור הילדים במעונות ובגנים). נשים זרזו את הקמת טיפות החלב לאם וילד, מעונות לעולות חדשות, והעיקר בתי ספר לנשים: אם בתי ספר חקלאיים, ואם קורסים מקצועיים (נשים למדו מקצועות נשיים כמו תפירה, אבל גם מקצועות גבריים, כמו רצפות, נגרות ואפילו דייג). האם היו גם עיתונות נשים? בוודאי. הנשים גם הקימו עיתונות משלהן. העיתון הראשון היה עיתון "האישה", שיצאו כבר ב1926-, ועסק לא בבישול ובנקיון הבית, אלא בפוליטיקה של הנשים, כלומר, במהפכה הפמיניסטית וכיצד לקדם אותה. השני הוא "דבר הפועלת" שהחל להתפרסם משנת 1936, ודאג לפועלת ולהדריך אותה בעבודה, בזוגיות, ובבריאות האישה. יש שם מדור שמושך את תשומת הלב והוא מדורה של רופאה המספרת על בעיית ההפלה שהעסיקה ואימללה נשים רבות. הן רצו ילדים, אבל לא יכלו לאפשר להן בתנאים כה קשים. מצד שני, היו מקרים רבים, שאישה נכנסה להריון ורצתה בילד, אבל אז קם הגבר הפועל (בעל או חבר), ועזב אותה כשהוא מתנער מכל אחריות (ושוב היא נאלצה לערוך הפלה). עיתון נוסף היה "עולם האישה" שיצא לאור רק בזמן מלחמת העולם השנייה, ועזר לאישה בעצות נפשיות וחומריות, כיצד להחזיק מעמד (הן כעקרת בית והן כחיילת בבריגדה) בתקופה קשה זו. במילים אחרות , פרופ` יפה ברלוביץ ממשיכה בגילוי ותעוד המהפכה הפמיניסטית של הישוב הארץ ישראלי דאז, ומבטלת את המיתוס שהמהפכה הפמיניסטית באה לראשונה לארץ בשנות השישים. כאמור, היא היתה איתנו עוד ארבעים שנה קודם, אלא שאנחנו מחקנו אותה מן ההיסטוריה ומן הזכרון הקולקטיבי שלנו. איפה היו הסיפורים האלה עד עכשיו? כמו שמחקנו את ההיסטוריה של הנשים מתקופת היישוב, וגדלנו רק על ההיסטוריה של הגברים; גורל דומה קרה לסופרות של היישוב. נשים אלו נמחקו מתולדות הספרות העברית. תלמידים וסטודנטים לומדים בספרות על כל סופר גבר, ולו השולי ביותר, ואילו אף אחד מאיתנו לא מכיר, וממילא לא קורא ולא מלמד, את הסופרות האלה. גם פרופ` גרשון שקד בספרו המקיף "הספרות העברית 1980-1880", לא מתייחס כלל אל חלק גדול מהנשים הללו. יותר מזה. לפני מספר שנים יצאה ד"ר לילי רתוק עם תיאוריה שמדבורה בראון (1903) עד עמליה כרמון (1956) לא היו כלל סופרות נשים. כלומר, היא טענה שבמשך חמישים שנה נוצר חלל ריק של סיפורת נשים (משוררות היו, כי נשים מטבען כותבות שירי אהבה. אבל רומנים וסיפורים העוסקים בחיים הארץ ישראליים ובמצבה של האישה – לא היו). והנה בא הספר הזה ומראה בדיוק את ההפך. סיפורת נשים מעולם לא פסקה, אלא המשיכה ברציפות ובעקביות לכתוב את עצמה. פרופ` ברלוביץ טוענת ששיבצה בקובץ זה רק 4 סופרות מוכרות, אבל עוד 15 הן סופרות לא מוכרות, וישנן עוד ועוד שאפשר להוציא מכתביהן קובץ נוסף. סופרות אלו פירסמו סיפורים ונובלות, ומחזות ומסות ספרותיות, אבל פשוט אף אחד לא טרח לאסוף אותם. למה את חושבת שמחקו אותן ? יפה מעלה כמה סיבות. קודם כל הנשים כתבו, כמו שאמרנו קודם, על עצמן, הקשיים והבעיות שלהן כנשים, וההתמדדות שלהן עם הארץ החדשה, עם עולם הגברים, ועם הבדידות ללא משפחה ובית. כך נראה שהסיפור הנשי הספציפי הזה, לא עניין את הגברים. סיבה שנייה, ספרות הגברים התמקדה על המאבק של בניית עם וארץ, וחרף כל המצוקות והסיכונים הם הדגישו בעיקר את הגבורה, את ההירואיות שלהם בכיבוש המפעל הציוני. הנשים לא מצאו לנכון להפגין הירואיות, הן סיפרו את היום-יום לא כששות לקרב, אלא במעין עצב מלנכולי עגום וכואב. בדיעבד, אפשר לומר שהעצב הזה השתמע כמעין מחאה או חתרנות תחת הציונות הגברית. כלומר הציונות הריאליסטית המלנכולית שלהן, ערערה על ההשגיות הצוהלת של הגברים, והגברים לא אהבו לקרוא את האמת הזאת, ואת המציאות הזאת. וסיבה נוספת, הגברים העמידו תביעה לספרות איליטיסטית קאנונית; הנשים דיברו על נורמליזציה של ספרות, כלומר, ספרות צריכה לפנות אל כל הקהלים – גם אל האיליטא וגם אל הקורא הבינוני, גם אל המשכיל וגם אל הנוער המתבגר. פרופ` יפה ברלוביץ היא מרצה בכירה במחלקה לספרויות עם ישראל באוניברסיטת בר אילן. היא אמנם עוסקת בנושאים שונים: כמו: "הגירה ורב תרבותיות בספרות הישראלית", "מהי ספרות מסע" או "ספרות מתיישבים ראשונים בארץ ישראל ובאמריקה הצפונית", אבל גם בספרות נשים ומגדר. במסגרת ספרות נשים היא מתרכזת בעיקר בתקופה של טרום המדינה, בגילויים הפמיניסטיים שלה, ובספרות של הנשים שנתחברה ונתפרסמה אז. היא מאמינה שעלינו, כנשים, לגדול בין השאר על מורשת של נשים, ובעיקר על מורשת של נשים יהודית וישראלית, כדי לדעת מי אנו ומה זהותנו כנשים. עד עכשיו גדלנו על מורשת הגבר הישראלי. כל נערה למדה מהו צבר, אבל לא ידעה מהי צברית. העריצה גיבורים לאומיים וגיבורי תרבות, אבל כמה גיבורות לאומיות וגיבורות תרבות היו לה כדי להזדהות עימן כדוגמה וכמופת נשיים. לכן הגיעה הזמן להשלים את המפה ההיסטורית, ובצד חצי המפה המלאה של הגברים, יש לשבץ ולמלא את חצי המפה הריקה של הנשים. מי היא האישה הסופרת הפמיניסטית העדיפה עליך? לא כל הסופרות הן פמיניסטיות. כולן מודעות לעצמן כנשים, ומבקשות להן מקום ונוכחות כנשים בחברה הישראלית החדשה, כמו, שושנה שרירא, מרים ברנשטיין כהן, בתיה כהנא, שרה גלוזמן, ושולמית קלוגאי. ישנן נשים שפעלו לקידום האישה כנמנות עם הזרם הסוציאליסטי, או עם הגוש האזרחי. כאן ניתן להזכיר נשים מארץ ישראל העובדת כמו רבקה אלפר, לאה גולדברג, וכמובן אמה תלמי לוין, שהיתה חברת כנסת במשך 15 שנה ודאגה לחקיקת חוקים לשיפור מעמדה של האישה בארץ. אבל גם נשים מהגוש האזרחי, כמו אסתר ראב, אלישבע ביחובסקי, או יהודית הררי (שכתבה גם ספר תיעודי היסטורי על האישה בישראל) הביאו את דבר האישה החדשה. אבל ישנן נשים סופרות, שאם הן לחמו במסגרת ארגונים נשים ואם לאו, הכעס והמחאה כנגד ההגמוניה הגברית ממש פורצת מהכתבים שלהן, אם הן מודעות לפמיניזם או לא. כך דבורה בארון, פנינה כספי, שושנה שבבו וכמובן נחמה פוחצ`בסקי. פוחצ`בסקי היתה איכרה מהעלייה הראשונה, שכבר מעצם בואה לארץ ב1889- החלה ללחום את מלחמתן של הנשים. היא היתה גם הראשונה שנבחרה לוועד המושבה של ראשון לציון, והיתה מן הפעילות המובילות ב"התאחדות של הנשים העבריות לשיווי זכויות". גם בסיפורים שלה היא מעלה שאלות קשות לגבי הנשים, כמו: איפה הפמיניזם בארץ ישראל, ומדוע התחייה הלאומית אינה גם תחייה נשית. נראה לי שאותה הייתי שמה בראש הרשימה, ומכתירה אותה כדוגמה פמיניסטית וכאם מייסדת עבורי.


אחורה

חדשות

  • עמרם מצנע מצטרף לציפי לבני

  • במסיבת עתונאים היום הודיעה ציפי לבני על הצטרפותו של עמרם מצנע למפלגת "התנועה".

  • עצומה להמתת חסד

  • לאחר המקרה הטרגי של הרופא אשר עזר לבתו חולת הסרטן למות והתאבד,

    עולה שוב הסוגיה של המתת חסד.